Publication Content

מוזיאון וארכיב יהדות מרוקו ורב-תרבותיות בישראל
מוזיאון וארכיב יהדות מרוקו ורב-תרבותיות בישראל
© 2009 מ. אלחיאני
נשאלתי למה אני יוזם מוזיאון וארכיב במושב עולים ולא בעיר כמו אשדוד? ואם היוזמה היא רעיון או ענין שנמצא בבניה עכשיו ממש? ואם אני רציני בכלל? ויש אפילו שתוהים אם החברה הישראלית זקוקה לעידוד רב-תרבותיות ולתרבות יהודית מרוקאית בכלל? ומה אעשה אם רשויות לא יתנו רשיונות מתאימים לקיים מפעל תרבותי שכזה? לכן, לפני שאומר דברים בעלי ערך, אשיב לשאלות בפשטות.

במשך שנים רבות, בדקתי אפשרויות למלא בתוכן תרבותי מפעלים קיימים, אם במרכז קיים, כמו זה של המערביים בירושלים, ואם בחסות אירגון כמו ברית יוצאי מרוקו, אם במבנים ריקים מתוכן של מושבים, קיבוצים ועיירות, ובכל המקומות נתקלתי בחוסר נכונות לשיתוף פעולה, גם כשהצעתי שהתוכן יהיה על חשבוני. אנשים פשוט לא היו מוכנים להעמיד לרשותי מבנים או אירגונים קיימים, למרות שדיברו גבוהה גבוהה בדבר רצונם לעשות דבר מה בנידון.

לכן, קניתי מכספי נחלה במושב שדות מיכה ושם אני מוציא לפועל את יוזמתי, בלי תלות בגורמים שאינם מוכנים או אינם בשלים לשיתוף פעולה. בחרתי בנחלה במושב משום ששם עומדים לרשותי בניינים וקרקע שעליהם אוכל לממש את יוזמתי. בחרתי במושב בלב הארץ, במחצית הדרך בין ירושלים לתל אביב, בין קרית שמונה לאילת. ובחרתי בשדות מיכה משום שהוא מושב שהוקם ע”י יהודי מרוקו והוא זקוק לחיזוק, ומוזיאון וארכיב יהיו תרומה משמעותית לחיזוקו.

האם אני רציני? נטשתי עבודה מכובדת בממשלת קנדה ובאו”ם, ששכר מכובד בצידה, ואני משקיע את כל זמני והוני למימוש היוזמה הזאת. אז, למי שיש ספק כלשהו, הספק אינו אצלי, אלא אצלו. את שארית חיי אני מקדיש להאדיר את תרבות יהדות מרוקו בישראל, ועל כך ארחיב את הדיבור מאוחר יותר, כשאדון בצורך והחיוניות ברב-תרבותיות בישראל ובמיוחד בהכרח להוקיר את תרבות יהודי מרוקו בין תרבויות אחרות.

באשר לשאלה מה אעשה אם רשויות לא יתנו רשיונות מתאימים לקיים מפעל תרבותי שכזה, אני רוצה לתהות על עצם השאלה בקול רם. מדוע רשויות לא יתנו רשיונות לקיום מוזיאון וארכיב של קהילה תרבותית כלשהי? ולמה חברי אותה קהילה, לא ירימו קול, לדרוש שרשויות לא יעמידו מיכשולים בפני מפעל שכזה? לי אין ספק בחיוניות יוזמתי, לא רק למען יהודי מרוקו ותרבותם, אלא למען ישראל בריאה וטובה יותר. ועכשיו אסביר גם למה.
חברה דמוקרטית ליברלית מעריכה ומוקירה ערכים תרבותיים מגוונים, מתוך הבנה שהם מעשירים את חיי אזרחיה ומשפרים את איכות חייהם. חברה דמוקרטית ליברלית מוקירה רב-תרבותיות מתוך הערכה לעקרונות אוניברסליים, מעוגנים בחרות ושויון אזרחיה ולא מתוך העדפה פרטיקולריסטית כלשהי.

בחברה שכזו, נדרשת נייטרליות פוליטית, משמע, שאין להעדיף בה גוון תרבותי אחד או אחר, וזאת מתוך הערכה לרב תרבותיות. חברה שכזו מחייבת הפרדה בין דת למדינה, שאז המדינה יכולה להגן על זכות הבחירה הדתית והתרבותית של אזרחיה. יחד עם זאת, אותה חברה נותנת לאזרחיה זכות לקדם את בחירתם התרבותית, למשל באמצעות מסגרות חינוך, בלי לפגוע בזכויות הבסיסיות של אחרים. כך קורה בארצות מתוקנות, למשל, בארה”ב.
עקרונות השויון והחרות מחייבים את מוסדות החברה הדמוקרטית הליברלית שלא לכפות ערכים תרבותיים ספציפיים על חבריה, שלא להעדיף ערכים מסויים על פני אחרים, וגם לאפשר רב-שיח חופשי בין אזרחיה.

אחד מעקרונות היסוד של התרבות היהודית מבוסס על כך שדעת והשכלה מרבים שלום וחסד בעולם. עקרון זה מעוגן בחשיבה הפילוסופית הרציונלית. ההשכלה מרחיבה את הדעת ואת החשיבה העצמאית. בטויים להשכלה וחשיבה חופשית באים לידי בטוי בספרים או בדרכי חשיבה, שמאגדים סביבם קהילות. כך למשל, אנחנו לומדים להגדיר את עצמנו ואת המורשת התרבותית שלנו, ומתוך גם אנו לומדים להכיר תרבויותיהם של אחרים סביבנו.

יש טוענים, שיש מקום להעדיף גוון תרבותי מסוים, למשל, תרבות מערבית, או תרבות יהודית, בשעה שאחרים אומרים שאין מקום להעדיף תרבות אחת על פני אחרת, אלא לאפשר לתרבויות שונות להתקיים זו לצד זו, ושמתוך רב-שיח בין תרבויות, נוצרות הבנות מעשירות.

חברה דמוקרטית ליברלית שמוקירה רב-תרבותיות נדרשת לאפשר אי-הסכמה בין קבוצות בעלות ערכים שונים, תוך כבוד לשונות. יחד עם זאת, ולמרות עידוד חופש בטוי רחב, אין לעבור בשתיקה על בטויים גזעניים ואנו חייבים לגנות אותם, משום שיש בהם פגיעה באחרים והעדפה גסה של בעלי אינטרס כלשהו. ענין זה מעוגן בעקרונות בית הדין היהודי, שמבחין בין מחלוקות בין אנשים פרטיים בענייני ממונות, למשל, לבין מחלוקת בין הפרט לקהילה. בכל הקשור לענייני ממונות, המחלוקת היא פרטית ודיני חוזים או שטרות, חלים עליהם. אבל במחלוקת בין פרט לקהילה, האיטרס הקהילתי קודם, משום שיש להגן על הרבים שלא יפגעו. לכן, כשפרט או קבוצה, מתבטאים בצורה גזענית, או נותנים עדיפות לקבוצה אחת על פני אחרת, יש מקום להתערבות הקהילה למנוע פגיעה באזרחיה.
מכאן נגזרת ההבנה שזהות של אדם וקבוצות, קשורה להכרה או אי הכרה שנותנים להם, או לכבוד או לגנאי שמיחסים להם. אי הכרה או גנאי גורמים לתדמית שלילית של אדם וקהילות בעיני עצמם. ויש לזה השלכות מרחיקות לכת על מקום האדם והקהילה בחברה, אם בהתנהגות הפרט והקהילה ואם ביחס החברה אליהם. דבר זה בא לידי בטוי בסטיה של הפרט או הקהילה מנורמות חברתיות וגם בהפליה חברתית רחבה כלפי הפרט או הקהילה שלא זכו להוקרה או זכו לגנאי.

נשים ושחורים לא זוכים להוקרה בארצות רבות. הם מפנימים את יחס החברה אליהם ומתקשים להנות ממרחב ההזדמנויות שניצב לפניהם. רבים מן העולים לישראל לא זכו להכרה או הוקרה, או לפחות לא באותה מידה שוותיקים יחסו לעצמם. יהדות מרוקו זכתה לגנאי, שעודנו ניכר בסטיריוטיפים המיוחסים לה, עד כדי כך, שרבים נוטים להתכחש למוצאם בצורה זו או אחרת, וחמור מזה: רבים אפילו מוצאים צידוקים רבים ליחס לא הוגן, למרות שמחקרים רבים מעידים על פערים לא הוגנים בשויון הזדמנויות בחברה הישראלית. ההתכחשות הזאת, כמו הצדוקים, הם דוגמאות של מכניזם להגנה עצמית, שאנשים וקהילות מפעילים כדי לא לסבול יתר על המידה מבחינה פסיכולוגית. גם החברה המפלה משתמשת בהתכחשות וצידוקים כדי לשמור על מעמדה העדיף ולא להתמודד עם התמורות הדרושות לקידום שויון הזדמנויות בחברה.
צריך גם להבין שמרבית האנשים אינם נוטים להתעמק בנתוחים חברתיים רחבים. אנשים שקועים בחייהם היומיומיים. קשה להם לראות את חסרונות החברה שבה הם חיים. רבים גם אינם רוצים לראות את אותם החסרונות, משום שעצם המודעות להם, קשה מנשוא. ואלה מביניהם שהצליחו לעבור את כל המיכשולים וסוף סוף הגיעו למנוחה ולנחלה בתפקיד זה או אחר, מודים למי שהם מודים, ששרדו והצליחו, וזכו במה שזכו, בלי להבין, שהם ראויים להישגיהם בזכות עקרון השויון ולא בזכותו של אף אחד אחר, והם שוכחים, שרבים עודם סובלים מאי שויון ההזדמנויות בחברה, ושכולנו חייבים להרים קול ולהיאבק לצימצומו ולחיסולו. כולנו יודעים היטב עד כמה רבים מבני קהילותנו הגיעו לעמדות השפעה, אך עושים אך מעט לשיפור מצבם של אחרים. פילוסופים ואינטלקטואלים רבים דנו בעניינים אלה, והסיקו שבאין הכרה מעוגנת בשויון, אזי חברות מתדרדרות לשחיתות ואי צדק.

אי צדק חברתי, נקשר באי ייצוג הולם של קבוצות תרבותיות בחברה, וזאת לא רק מתוך מקריות או חוסר תשומת לב, אלא מתוך אי הערכה ולעתים גם סלידה או גנאי לאחרים. פערים שכאלה רואים בעולם הפוליטי, למשל. השיח בין נציגי קבוצות שונות לוקה לעתים במחסור בכבוד הדדי ולעתים גם גולש לאלימות.
לכן, עלינו להבין מדוע כל כך חשובה ההכרה וההוקרה של מיעוטים או תת-תרבויות בחברה. הכרה בערכם או תרבותם של אחרים, אינם ענין של נימוס או דרך ארץ, אלא ענין חיוני לקיום הבריא לאדם ולקהילות. אדם זקוק להכיר בייחודו בעיני עצמו, ולא רק בעיני עצמו אלא בעיני אחרים. זהותנו מתגבשת מתוך שיח בין אדם לבין עצמו וגם בשיח בינו לבין אחרים סביבו. בלעדי ההכרה שנוצרת מהשיח הזה, אנשים וקהילות שלמות נידונים לחולאים רבים. משום כך, אנחנו חייבים לחתור להוקיר מנין באנו, את תרבותנו, ומאותה סיבה, גם להוקיר בני תרבות אחרים. על זה מבוסס עקרון רב-התרבותיות. כל אחד וכל אחת וכל קהילה ראויים להכרה ולשויון הזדמנויות. כל זה נגזר מעקרון היסוד שעליו מבוסס קיומנו, דהיינו, ואהבת לרעך כמוך, ואת השנוא עליך, לא תעשה לחברך, גם לא לגר בקרבך.

כאשר מבססים חברה על עקרון יסוד של שויון בין ריעים, אין מקום להיתעלות עקרון מוסרי אחד על פני אחר, משום שמהיתעלות שכזו, משתמעת הפליה. למרות זאת, יש גישה דמוקרטית ליברלית שמתיישבת עם עקרון השויון אבל מבחינה בין קהילות חרדות לקיומן, כמו למשל, הצרפתים בקנדה או היהודים בישראל. שתי חברות אלה מעוניינות להבטיח את המשך קיומן ע”י תחיקה פרטיקולריסטית שתכבד את עקרון ההישרדות, לצד עקרון החופש והשויון, וזהו אתגר עקרוני שחברות נדרשות להתמודד עימו בעולם הגלובלי.

יש טוענים שהדרך היעילה ביותר להתמודד עם סמכות מדכא, שאינה מוקירה תרבויות אחרות, היא תגובה אלימה, כמו שקרה בקרב עמים שנשלטו ע”י זרים. אולם רבים בחרו במאבק לא אלים. הדרישה לכלול במוסדות חינוך תכנים חינוכיים, שיש בהם הכרה של מגוון תרבויות, הם דוגמא אחת, שלצידה תמורה, דהיינו, התפתחות מערכת מושגים מעורבת, שמוקירה קהילות שונות ולאו דווקא תרבות-על אחת. יש להבין, שקהילות שונות, ששרדו דורות רבים, בתנאים שונים, ודאי יש בהן מעלות ראויות להוקרה, גם אם יש לצידן מאפיינים שאינם ראויים. חברה שאינה מכירה בזאת, לוקה ביהירות יתירה.
מעבר להכרה בתחומי החינוך, יש חשיבות להוקיר תרבויות בכתובים וסממני תרבות חומרית אחרים, ולהאדיר אותן באמצעי שימור ארכיביים ומוזיאוניים. אמצעים אלה הינם הערובה היעילה ביותר להוקיר תרבות, גם כשהקהילה האוחזת בה נאבקת על קיומה. יהודים שרדו בתנאים קשים, בזכות זה שהחזיקו בתרבותם ודתם כבקרנות המזבח. יהודי מרוקו היו מדוכאים כאזרחים ממדרגה שניה, תחת חוקי הדהימה, ובכל זאת, ראו את עצמם כבעלי ערך וזהות ראויה, בזה שהחזיקו בדתם ותרבותם, בסביה עויינת. מכאן ניתן להסיק, שאפשר להבטיח המשך קיום קהילתי, בלי שעקרון ההישרדות יבוא על חשבון חופש הפרט והשויון. כשלא נוקטים באמצעי הוקרה (חינוך, פירסום ושימור), גובר החשש שהמחסור בסובלנות יתפשט ושקהילות שלא זכו להכרה יפנימו רגשות נחיתות, שיהפכו למרכיב לא מעודד בזהותם. מטעמים אלה, דחוף ביותר לעמוד על כך שתינתן הכרה מידית לתרבויות המגוונות הקיימות בחברה הישראלית בכל מוסדות החינוך. ויש לעודד את הקהילות השונות להירתם למאמץ זה באמצעות פרוייקטים מעשירים ומעצימים כגון מוזיאונים, ארכיבים, ספריות, תיאטראות ומוזיקה, שבהן יחשף הדור הבא לעולם מושגים מגוון, שבו בוזגלו, המרוקאי, עומד לצד טגאמלק, האטיופי, טשרניחובסקי, המזרח אירופי, וג’ליב המוסלמי, ומתוך כך, יווצר שיח, שמעודד סובלנות והכרה הדדית ושויון.

בכל מקרה חשוב לציין שזכויות היסוד בחברה דמוקרטית ליברלית מבוססים על זכויות אזרחיות שויוניות, ללא הבדל בין מאפיינים מבדילים. יחד עם זאת, המיגוון התרבותי מעשיר ונבחן על פי תרומתו למימוש עקרונות אוניברסליים שויוניים. אקולוגים חדשנים אפילו מרחיבים את היריעה ומציעים שהאדם אינו אלא מרכיב ממרכיבי היקום, ושכל המרכיבים ראויים להוקרה, בלא שהאדם יתעלה על חלק מהם, ללא הבדל בין החי לצומח, וכו… יש כאן קידוש של הבריאה באופן הרחב ביותר, ומתוך כך, האדם נדרש להצניע את עצמו ולכבד את כל מרכיבי הבריאה האחרים, ולחיות בהרמוניה עימם. דרישה זו, משוואה ערכים מוסריים בני זמננו לערכים דתיים ומקדשת אותם.

על בסיס כל אלה, אני מקדיש את כל משאבי להאיר באור של הוקרה את תרבות יהודי מרוקו, לשקם את כבודה, להשיב לה את העטרה, שהמבוגרים ביננו ידעו מקרוב, ולא למעננו, אלא למען הדור הבא, שידע מנין הוא בא, ויעריך נכונה את מורשתו, ויזכה להשראה ממנה, ולא רק למען ילדנו, אלא למען, חברה ישראלית טובה יותר, אותה חברה שעליה חלמנו, לפני שעלינו ארצה, חברה שתהיה הוגנת וצודקת, שמעריכה ומכבדת את כל תפוצותיה.
הנחלה שקניתי היא תרומתי ליהודי מרוקו ולחברה הישראלית. המוזיאון והארכיב ינוהלו ע”י עמותה שלא למטרות רווח. מנהליה יהיו צעירים מיישובי ספר, שיקבלו הכשרה ושכר תחת עיני הפקוחה, שהכל יתנהל כשורה. שותפי ליוזמה הם הרב דוקטור עמר, שהקדיש את חייו לתעד ולהאדיר את תרבות יהודי מרוקו, ופול דהאן, מבלגיה שמעמיד לרשותנו אוסף נדיר ובעל ערך רב בכל הקשור לתרבותנו.

ועכשיו, נכבדי, הגיע טורכם, שלא תשבו בצד ותביטו בנו. המפעל שלנו הוא שלכם ושל ילדינו ילדיכם. מי שיכול לתרום שקל, יתרום שקל, ומי שיכול לתרום יום עבודה או כלים, תבוא עליו הברכה. מי שיכול להשתדל למעננו בקרב הרשויות, שיעשה דבר. ומי שיש לו פריט זה או אחר או רעיון זה או אחר, שיצור קשר איתנו. הפרוייקט הזה לא יהיה ענין פרטי להתגנדר בו בכבוד זה או אחר. הפרוייקט הזה יהי של כולנו, והוא יהיה כזה, אך ורק אם כולנו נירתם להגשימו. אז, כל ישראל יראו את מעלותיה של יהדות מרוקו, מעלות שנדחקו לשוליים, אך לא ישארו שם לעד. ביחד, נרים את קרננו, ואת קרנן של עדות אחרות, בכך שנהיה להם לדוגמא, ונסלול לפניהם את הדרך, לכבוד עצמי בחברה הגונה יותר.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>