Publication Content

נתוני ההכנסה בישראל ב-30 השנים האחרונות- פערי ההכנסה גבוהים, אך ירדו משמעותית
פרופ’ מומי דהן
ניתח במחקר חדש נתוני ההכנסה של משקי-בית בישראל ב-30 השנים האחרונות וגילה כי פערי ההכנסה גבוהים, אך ירדו משמעותית בעשור האחרון ■ “יש עדיין פער, אבל למה להדגיש את מחצית הכוס הריקה?”
12/10/2013
שחר סמוחה

כשפרופ’ מומי דהן התיישב לפני כמה חודשים לראות את “השד העדתי”, סדרתו המדוברת של אמנון לוי,
הוא הופתע מכך שהיוצר בחר להציג דווקא את מחצית הכוס הריקה. ברשותו של דהן כבר היו אז נתוני המחקר האחרון שערך על הפערים הכלכליים שבין אשכנזים למזרחים בישראל, ולפיהם הפער בהכנסות בין שתי הקבוצות – אף שעדיין קיים ומשמעותי – דווקא הצטמצם באופן ניכר ב-15 השנים האחרונות.
“זה לא שמחצית הכוס הריקה אינה קיימת”, הוא מבהיר. “עדיין קיים פער לא זניח בהכנסות בין מזרחים ובין אשכנזים, אבל אני חושב שבכל זאת, כשאתה רואה שיש כזאת התפתחות חיובית, זה נותן פרספקטיבה אחרת לגמרי על מחצית הכוס הריקה. זה ברור שאם הפערים היו יציבים או מתרחבים, זה היה שם פוקוס אחר על מחצית הכוס הריקה, אבל העבודה שלי נותנת מבט אחר – פוקוס פחות טלוויזיוני”.
“זה ברור לגמרי שכאשר עושים תוכנית טלוויזיה אחד השיקולים המרכזיים הוא רייטינג, ובאופן טבעי כדי להשיג רייטינג אתה צריך פינות יותר חדות, בעוד שהמציאות במקרה הזה היא יותר עגולה. אני אומר את זה בצורה עדינה. יש הרבה מאוד מחקרים שהראו שאם אתה רוצה להשיג תשומת לב, עדיף לך להציג את מחצית הכוס הריקה. אנשים מקדישים יותר תשומת לב לחדשות שליליות”.
דהן, כלכלן שעומד בראש בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ומשמש גם כעמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, ניתח את נתוני הכנסותיהם של משקי בית בישראל מ-1979 עד ל-2011, וגילה שבשנת 2011 ההכנסה נטו של משק בית, שבו אב המשפחה או אביו נולדו באסיה או באפריקה, עמדה על 74% מהכנסתו של משק בית, שבו אב המשפחה או אביו נולדו באירופה או באמריקה. הבדל זה בהכנסה לנפש משקף בעיקר פערים בהכנסת משק הבית, וזאת משום הדמיון הרב במספר הנפשות. במילים אחרות: גם לאחר יותר משישה עשורים מאז קום המדינה עדיין מתקיים פער של כ-25% בין שתי קבוצות המוצא.
בעבור מי שאינו בקיא בנתונים שנאספו על שתי הקבוצות, מדובר בנתונים קשים, אולם המחקר של דהן מעיד על שיפור: עד לפני כ-15 שנים עמדו פערי ההכנסה בין אשכנזים למזרחים על לא פחות מ-40%. משום כך, לא היה קשה לדהן להשיב בצורה נחרצת לכל מי ששאל אותו אם גם כיום יש טעם לדון ולחקור את הפער העדתי בישראל. “לכל מי ששאל אותי את השאלה הזו אמרתי בצורה פשוטה מאוד שכל עוד יש פער עדתי יש מקום לדון בו”.
נתוניו של המחקר מבוססים על סקר הכנסות שנעשה על-ידי הלמ”ס בין 1979 ל-2011 ושבמסגרתו נאספות ההכנסות הכספיות השוטפות של משק הבית מעבודה, מהון ומתמיכות ממשלתיות. המקור השני לנתונים הוא סקר כוח אדם שעורכת הלמ”ס ושעליו מבוסס ניתוח פער השכר בין שתי קבוצות המוצא. סקרי כוח אדם כוללים גם מידע על היבשת שבה נולדו אביו ואמו של הנשאל, והנשאל עצמו. יבשת הלידה של האב היא משתנה מפתח במחקר להגדרת המוצא של משק הבית או של העובד. “משום מה”, כותב דהן, “סקרי ההכנסות כוללים רק את המידע על-אודות יבשת לידת האב והנשאל, ולכן לא ניתן לפלח את האוכלוסייה לשתי קבוצות מוצא הומוגניות ולקבוצה מעורבת מוצא”.
מה עושים עם המעורבים?
הדרך למחקרו הנוכחי של דהן החלה לפני כעשור. מחקר שפרסם אז העלה כי על סמך נתונים שהצטברו עד 1995, הפערים בהשכלה בין אשכנזים למזרחים התרחבו. באופן טבעי, התגובות לא היו פשוטות, במיוחד בעבור אנשים שהיו בטוחים שעשורים לאחר קליטת רוב יהדות המזרח הפער העדתי נעלם כלא היה; “האמת היא שיצאתי די עגמומי מהעבודה ההיא, שזכתה להרבה ציטוטים בעיתונות וגם בכתבי עת מדעיים, כולל של אנשים שמן הסתם יגידו דברים פחות נעימים על המחקר החדש, כי התוצאות אולי לא מסתדרות להם עם כל מיני דברים”.
דהן מספר שהחליט לחזור לנושא לאחר שלפני כמה שנים נתקל בנתונים שהצביעו על צמצום בפערים בין אשכנזים למזרחים בתחום ההשכלה האקדמית. “בזמנו, כשסיימתי את אותו מחקר, לא ידעתי אם המגמה שמצאתי תחמיר, אבל הנתונים על-אודות ההשכלה הפתיעו אותי. אמרתי לעצמי, או שיש טעות בנתונים או שהמציאות באמת השתנתה; ואז התחלתי לחפור לעומק ולבדוק את נתוני ההשכלה ביותר יסודיות. ראיתי שהמציאות אכן השתנתה מבחינת השכלה, ואז עניין אותי לדעת אם חל שינוי כזה גם מבחינת הפערים ברמות ההכנסה, ויצאתי לבדוק את זה. רציתי מאוד לבדוק אם הפער בהכנסות בין מזרחים לאשכנזים גדל, הצטמצם או נשאר קבוע, ואחר כך להסביר את הממצאים.
“ככלכלן, היו לי שתי מוטיבציות לחקור את הנושא: הראשונה היא שאם ישנה קבוצת אוכלוסייה שאינה מממשת את הפוטנציאל הכלכלי שלה, אז מאוד מסקרן לדעת מדוע. סיבה אפשרית אחת היא חסמים כמו אפליה ומשמעותה, מנקודת ראות כלכלית, היא בזבוז כלכלי – יש מישהו מוכשר שאינו ממצה את הפוטנציאל שלו. אפליה היא פעולה אנטי כלכלית, מלבד העובדה שמובן שהיא אנטי מוסרית.
“הדבר השני הוא שאם ביצועיה של קבוצה מסוימת נמוכים בצורה בלתי מוסברת זה מעורר תחושות של אנטגוניזם אצל אותה קבוצה ויש לכך השלכות כלכליות. משום כך המוטיבציה שלי ככלכלן היא לבדוק עד כמה הפערים הללו הם תוצאה של אי-יעילות. מהבחינה הזו העבודה שלי היא חלק מהסקרנות שלי להבין מדוע ישנם פערים כלכליים בין קבוצות”.
עוד לפני תחילת העבודה היה צריך פרופ’ דהן להידרש אולי לאתגר המורכב ביותר: הגדרת מיהו מזרחי ומיהו אשכנזי. לא עניין של מה בכך נוכח העובדה שבישראל המוני משפחות מעורבות. “כיוון שמה שמעניין אותי זה הפער, בעיית המשפחות המעורבות התבררה כבעיה יחסית קטנה”, הוא מפתיע. “למזלי יש מספר דומה מאוד של משפחות מעורבות שבהן יש אב אשכנזי ושל כאלה שבהן יש אב מזרחי, וכך אפשר לנטרל אותן”.
ועדיין, הוא אומר, יש בעיה לגבי השאלה מיהו מזרחי ומיהו אשכנזי. “החלטתי בסופו של דבר להתייחס ליוצאי אסיה-אפריקה מול יוצאי אמריקה-אירופה. ניסיתי בעצם להתרחק מההגדרה התרבותית ובמקום זאת להישען רק על הגדרה גיאוגרפית, שהיא בלתי ניתנת לשינוי. אני בטוח שיש הרבה מאוד אנשים שלפי ההגדרות הטכניות הם מזרחים, אבל אם תשאל אותם לגבי הזהות שלהם, הם לאו דווקא יגדירו את עצמם כמזרחים”.
- מה זאת אומרת?
“כשהתחלתי את המחקר שאלתי את אשתי איך היא מגדירה את עצמה, והיא אמרה שהיא מגדירה את עצמה כמערבית אפילו שאימא שלה מטריפולי ואבא שלה מעיראק. כששואלים בסקרים של הלמ”ס כיצד אדם מגדיר את עצמו, הרוב המכריע של הישראלים מגדירים את עצמם או כישראלים או כיהודים. מיעוט של האוכלוסייה מגדיר את עצמו כאשכנזי או כמזרחי. מאוד אהבתי את ההגדרה של אשתי, גם מסיבות אישיות. אני, למשל, נולדתי במערב אפריקה אז אני מערבי – מרוקו נקראת ארץ המגרב, ומגרב זה מערב – אבל מעבר לפיקנטרייה, אם אתה משתמש בהגדרה שהיא לא טכנית אלא זהותית – אתה תקוע אם הזהות משתנה. אתה חייב הגדרה שאינה ניתנת לשינוי, ולכן בחרתי בהגדרה הגיאוגרפית שהיא מוצא האב, ולפיה בדקתי לאורך כל התקופה את הפער בהכנסות ובפרמטרים האחרים”.
יהודים שהגיעו לישראל לאחר 1990 הוגדרו על-ידי דהן כ”עולים”, ולא שוקללו לנתונים כיוון שלא חלף מספיק זמן כדי שהם יעברו תהליך של מוביליות חברתית. חשוב לציין שהמחקר אינו עוסק בפערים, אם ישנם כאלה, בין ישראלים ששני הוריהם ילידי ישראל; זאת משום שהלמ”ס אינה אוספת נתונים על דור הסבים והסבתות. עם זאת, דהן אומר כי למרות הקושי מוקד המחקר הוא הנתונים על-אודות ילידי ישראל.
בעיות אחרות שדרשו התייחסות מיוחדת לסוגיית מדידת ההכנסות היו ממדי אי-הדיווח על הכנסות בכלכלה הישראלית – תופעה שניתן לטעון כי היא מעמידה בסימן שאלה את תקפות הממצאים. כשהוא נשאל על כך, דהן אומר שכל עוד כולם משקרים באותה מידה, “זה לא מפריע לי ואין סיבה להניח שאשכנזים ישקרו יותר או פחות ממזרחים”. עם זאת, הוא אומר בחיוך כי מחקרים שנעשו בארצות הברית העלו ששיעור העלמת ההכנסות אצל העשירים היה גבוה יותר מאשר אצל העניים ואצל בני המעמד הבינוני.
בעיה נוספת שלא ניתן היה להתייחס אליה הייתה סוגיית הפער בבעלות על נכסים של הקבוצות השונות בחברה הישראלית. “יש סוד אחד שהוא יותר סודי מעניין הגרעין, וזה אי-השוויון ברכוש בישראל”, אומר דהן. “ברוב המדינות המערביות הנתונים על אי-השוויון ברכוש ובנכסים מגיעים מרשומות המס כי יש מס ירושה, אבל ישראל היא אחת המדינות היחידות שאין בהן מס ירושה ולכן אין לנו נתונים על התפלגות הרכוש. מהניסיון של מדינות אחרות, אי-השוויון ברכוש גדול משמעותית מאי-השוויון בהכנסות, אז אני מניח שזה נכון גם לגבי ישראל”.
המדינה לא תרמה
פרופ’ דהן שב ומדגיש כי פער ההכנסות חי וקיים, אולם “כשמסתכלים על הפערים בין מזרחים לאשכנזים רואים שבתחומים רבים הפערים נסגרו. למשל, כמעט שאין היום הבדלים במספר הילדים בין משפחות ממוצא אשכנזי למשפחות ממוצא מזרחי. זה משהו שבשנות ה-50 וה-60 חשבו שהוא עניין תרבותי, שאם ייסגר זה ייקח עשרות שנים; אבל במונחים היסטוריים זה פער שנסגר באפס זמן. למעשה, בסוף שנות ה-70 הפער הזה נסגר. גם הפער בגיל הנישואים של נשים נעלם. גם בתרבות צריכת הפנאי ובמידת הדתיות של האנשים הפערים הצטמצמו מאוד.
“המקום היחידי שבו לא ראינו את הצמצום הזה עד אמצע שנות ה-90 היה בשיעור ההכנסה. מחקרים אחרי מחקרים מצאו שהפערים בין שתי הקבוצות נשמרו. לפעמים מצאו שהם קצת התרחבו ולפעמים שהם קצת הצטמצמו, אבל בגדול הם היו יציבים. אותו הדבר לגבי ההשכלה. אלה שני הפערים העיקשים. אבל מאז אמצע שנות ה-90 אנחנו רואים צמצום ניכר לעין בשני הפרמטרים הללו”.
לאור כל זאת, פרופ’ דהן צריך היה להסביר אם שינוי המגמה בפערי ההכנסות הוא תוצאה של הזמן ושל פעולתו המתמשכת של כור ההיתוך הישראלי, או שמא מדובר בתופעות אחרות. “ככלכלן אני נמשך להסבר שאומר שקרתה תופעה כלל עולמית של עלייה בתשואה להשכלה”, הוא אומר. “הפערים בין המשכילים ללא משכילים התרחבו בעולם המערבי, אבל בעיניי, באופן פרדוקסלי, ההתרחבות של הפער הזה היא אחד הגורמים העיקריים לצמצום הפער העדתי.
“צריך לזכור שבנקודת המוצא רמת ההשכלה של המזרחים הייתה נמוכה יותר, ואם יש עלייה בתשואה להשכלה היא מהווה כוח משיכה יותר חזק לאנשים שהם בעלי השכלה נמוכה. לי נראה שכוח המשיכה הזה משך את המזרחים כלפי מעלה. אני רואה שהשכר של המזרחים עלה לא בגלל הפחתה באפליה אלא בגלל עלייה בהשכלה”.
סיבה מרכזית אחרת לצמצום הפער היא צמיחה במעמד האישה המזרחית – עלייה ברמת ההשכלה ועלייה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה. “זו עלייה הרבה יותר גבוהה מהעלייה בשיעור ההשתתפות של נשים אשכנזיות. זה פנומנלי, וזה מעיד על שינוי תרבותי עמוק. זה סיפור ענק שלא סופר ממש, וזה מבחינתי אחד הדברים הכי חשובים שיש במחקר. מה שמעניין זה שקל היה לנבא את זה לפי ההתלכדות בגיל הנישואים של נשים מזרחיות לזה של אשכנזיות”.
- האם הייתה השפעה כלשהי לעליית הליכוד לשלטון ב-1977 ולעלייה בכוחה של ש”ס בשנים שבהן אנחנו רואים צמצום בפערי ההכנסות?
“יש טענה שהניצחון של הליכוד ב-1977 יצר שינוי שהחליף את כלכלת המקורבים במריטוקרטיה, אבל אילו זה היה נכון היית צריך לראות סגירה של הפער שם. אני מצאתי שהפרמטר העיקרי הוא ההשכלה”.
לגבי ש”ס, דהן חד-משמעי אף יותר: “אני חושב שהפער הצטמצם למרות ש”ס. הגורם המחולל העיקרי בצמצום הפער הוא העלייה ברמת ההשכלה שמתאימה לשוק העבודה המודרני. אלה לא לימודי קודש, שאנחנו יודעים שהם בעלי תשואה כלכלית נמוכה. אני לא חושב שהמסר המרכזי של ש”ס היה שהמזרחים צריכים למלא את האוניברסיטאות ואת המכללות”.
למעשה, אומר דהן, מדינת ישראל לא תרמה לצמצום הפער, אך גם לא הפריעה לצמצומו. “בשנות ה-50 וה-60 הממשלה הייתה גורם מרכזי באפליה באמצעות יישוב דיפרנציאלי, בהטבות דיפרנציאליות, בשליטה על הסיכויים למצוא תעסוקה. בעשרות השנים האחרונות אין מדיניות ממשלתית שמפלה מזרחים. לא ראיתי שום מחקר שטוען טענה כזאת ברצינות – לא לטובה ולא לרעה. מה שקרה זה שאנשים התחנכו פה, וזה חינוך שונה מזה שהיה במדינות המוצא. מעבר לכך מדובר בזמן, בתהליכים כלכליים ובתהליכים גלובליים שבאו לידי ביטוי גם פה, ופעלו את פעולתם גם פה.
“הפערים הקיימים הם תוצר של נקודת הנחיתות שאנחנו יודעים מה היו הסיבות לה. אם ההשכלה של ההורים נמוכה, הם משעתקים את הנחיתות הזו לילדיהם, אבל הילדים מבינים את כוח המשיכה של ההשכלה בזירה הכלכלית ומה צריך לעשות כדי להרוויח טוב יותר”.
“מגדיר את עצמי כמערבי”
דהן, 52, נולד בעיירה בני מלל שליד מרקש במרוקו, למרגלות הרי האטלס. לישראל הוא עלה בגיל שנה וחצי ב-1963 וגדל במגדל העמק. לדבריו, בגיל מוקדם למדי הבין שרכישת השכלה היא המפתח להצליח בחיים, וב-1983 החל ללמוד כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר שהשלים את התואר השני עבד במחלקת המחקר של בנק ישראל במשך כעשור, ובמקביל כתב את עבודת הדוקטורט שלו בכלכלה במסגרת האוניברסיטה העברית. ב-1997 הוא מונה ליועץ בקרן המטבע הבינלאומית, וכשחזר לארץ מוושינגטון פנה אליו מנכ”ל משרד האוצר לשעבר, פרופ’ אבי בן-בסט, וגייס אותו למשרד כיועץ כלכלי בכיר. לאחר ששר האוצר דאז אברהם בייגה שוחט עזב את המשרד, עזב גם דהן. באותה תקופה הוא קיבל הצעה להצטרף לבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, וכיום הוא עומד בראשו.
דהן מסרב לדבר על עניין הפער העדתי מנקודת מבט אישית ורגשית מחשש שהפוקוס יופנה לסיפורו האישי ויאפיל על מחקריו. עם זאת, הוא תוקף את עצם הדיון בדבר “השתכנזות” של יהדות המזרח ושל מחיקת הזהות הקודמת של המזרחים. “יהודים שהגיעו ממרוקו לא רצו להגיע למדינה שבה ידברו בשפה המרוקאית או הערבית, אלא למדינה שדוברת עברית”, אומר דהן. “סבא שלי היה מלא בגאווה על כך שאני דובר עברית. הוא לא התאבל על זה. לכן כל הדיון על אימוץ התרבות האשכנזית או המערבית הוא שטות גמורה בעיניי. הדיון הזה כל הזמן קיים, והוא עלה גם בתוכנית של אמנון לוי על-ידי אנשים כמו פרופ’ יהודה שנהב, שחושבים במונחים האלה, אבל אני חושב שהמציאות הישראלית טופחת להם על הפנים.
“גם אני מגדיר את עצמי כמערבי ולא כמזרחי, ואם תשאל את השאלה הזו את הילדים שלי, אני אפילו לא בטוח שהם לגמרי יבינו אותה. מדי פעם אני שואל את הסטודנטים שלי איך הם היו מתארים לאורח מפינלנד מיהו בישראל אשכנזי ומיהו מזרחי, מבלי להשתמש במוצא הגיאוגרפי כי זה עניין טכני. בדרך כלל הם מתחילים לגרד את הראש, ולמעט אלמנטים של פולקלור, שאני לא מבטל אותם, אתה כמעט לא תצליח להסביר לפיני מיהו אשכנזי ומיהו מזרחי. לפני דור וחצי זה היה הרבה יותר פשוט, עם פרמטרים כמו מספר ילדים, הדרך שבה אתה מעביר את שעות הפנאי שלך ורמת הדתיות. היום זה אחרת”.
דהן אומר שסיום המחקר הפך אותו לאופטימי למדי. “אני יודע שיש עדיין פער, אבל כאשר הוא מצטמצם זה נותן אינדיקציה לכך שהצינורות בחברה הישראלית לא הסתיידו ושניתן לעבור דרכם, גם אם יותר קשה לעשות זאת וגם אם זה נעשה ביתר איטיות. הדבר השני שעודד אותי היה שחשבתי שאם העובדות שהתגלו במחקר יהפכו לנחלת הכלל, תהיה לכך השפעה תודעתית עצומה, הפוכה מזו שנוצרה בגלל הסדרה של אמנון לוי.
“בעיניי, אחד הדברים החשובים להצלחה בחיים – גם של אדם, גם של קבוצה וגם של חברה – הוא מהן הציפיות ממנה. אם הציפיות מהמזרחים הן שהם לא יצליחו ולא ישכילו, זה משפיע על התודעה. מצד שני, אם העובדות הללו נכונות – ואני מאמין כך – יש פה הצלחה לא רגילה. תחשוב למשל על עניין האישה המזרחית, שאנחנו רואים שרמת ההשכלה שלה עלתה במהירות יותר גדולה משל נשים אשכנזיות, ושההשתתפות שלהן בשוק העבודה עלתה בשיעורים מטאוריים; למה לא לחגוג את ההצלחה הזו ולשדר אותה לנערים ולנערות בכל מקום? לא הייתי מציע לעשות את זה לולא העובדות היו נכונות. לנתונים עצמם יש כוח מעצים, אז למה להדגיש את מחצית הכוס הריקה? יש לכך השפעה על עיצוב הציפיות ועל הביצועים”.
בהקשר הזה, מסכים דהן לחרוג לרגע מהתנאי שהציב לקיום הראיון ולדבר מעט על עצמו. “אחת ההחלטות שקיבלתי בתחילת הקריירה הייתה להשתמש בשם מומי ולא בשם שלי בתעודת הזהות – מימון. הסיבה לכך ששימרתי את השם הזה, וכמובן גם את שם המשפחה, הייתה המחשבה שכאשר מישהו ישמע על פרופ’ מומי דהן הוא ידע שיש לא רק מספרת מומי דהן או מוסך מומי דהן אלא שיש גם פרופסור. קיוויתי שאולי מישהו ישמע על פרופסור עם שם כזה ויאמר לעצמו שגם הוא יכול”.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>