Publication Content

כך הפכה ישראל ממפלט לנרדפים למדינה גזענית
אווה אילוז | כך הפכה ישראל ממקום מפלט לנרדפים למדינה מתבדלת, כוחנית וגזענית
רגע אחרי שסיימנו לבַכות את מותו של הרב עובדיה יוסף, כדאי שנשאל את עצמנו איך ייתכן שאדם שהתבטא כפי שהתבטא זוכה לכבוד מלכים, ואיך זה קשור לעובדה שמדינת ישראל מפנה גב לנאורות
• אווה אילוז
• 23.11.2013
ב–2010, מי שכיהן בעבר כרב הספרדי הראשי לישראל וזכה בפרס ישראל, היה עדיין מה שהיה לאורך חייו הארוכים: מכונה פוליטית רבת עוצמה, בעל השפעה רחבה ועמוקה על הפוליטיקה והחברה הישראלית. באותה שנה, באחת מדרשותיו השבועיות הוא תהה, כפי שעשה לעתים רבות, על העבודה שיהודים ולא יהודים יכולים לבצע בשבת: “לא נולדו הגויים אלא בשביל לשמש אותנו, לשרת אותנו. אם לא, אין להם מקום בעולם. רק בשביל לשרת את עם ישראל”. ואם הנקודה לא היתה ברורה מספיק, הוסיף: “למה צריכים הגויים להתקיים? הם יעבדו, הם יחרשו, הם יזרעו, הם יקצרו. אנחנו נשב כמו אפנדי ונאכל”. ביום יפה אחד של חודש אוקטובר 2013 נקבר אותו אדם ברוב פאר והדר בירושלים, בהלוויה שנכחו בה 800 אלף בני אדם. פוליטיקאים מכל צד וסיעה שיבחו את האיש הדגול והמלומד שמת.
הערותיו של עובדיה יוסף אופייניות למה שניתן לכנות ‏(בנדיבות‏) “סגנון חשיבה ודיבור” שאומץ או התקבל בשתיקה על ידי רבנים אחרים המקבלים את שכרם ממדינת ישראל, על ידי קהל חסידים גדול של מצביעי ש”ס ועל ידי מגזרים רבים נוספים באוכלוסייה הישראלית – מזרחים ואשכנזים כאחד. פרט להערות כשלעצמן, כדאי לעצור לרגע, לעיון מעמיק בהערצה הנלהבת לעובדיה יוסף ובהסכמה שבשתיקה עם משנתו. שהרי לו היה מדובר בבריטי, צרפתי או סעודי המשמיע הערות כאלה על יהודים, היינו דוחים אותו בשאט נפש. ואילו האיש שחיבר שלל אמירות מקוממות כאלה על מי שאינם יהודים זכה לפרסים, תשבחות והסכמה שבשתיקה, או למצער – לאדישות של החברה הישראלית ושל היהודים ברחבי העולם.

• סוגדים לרבנים, חוזרים לימי הביניים 20.11.2013 | 02:00

• הצעות החוק בנושאי דת ומדינה מסעירות את הפוליטיקה הדתית 09.11.2013 | 22:13

• ישראליוּת – אין חיה כזאת 27.10.2013 | 01:00

• העליון: לא הוכח קיומו של לאום ישראלי 02.10.2013 | 22:28

• האם ישראל יכולה להיות ליברלית ויהודית 20.03.2013 | 15:45

• אווה אילוז מסבירה למה השמאל צריך להנהיג את ישראל 26.12.2012 | 16:01
איך זה ייתכן? התשובה לכך אינה בטענות מעורפלות כ”קנאות דתית” או “גזענות”, מילים שברוב המקרים מטשטשות את החשיבה מבלי להסביר את התופעה. מדוע מגלים אנשים כה רבים וטובים מן השורה – כמו רוב הישראלים והיהודים ברחבי העולם, ללא ספק – פתיחות לרעיונות האלה? מנין האהדה, או לכל הפחות האדישות, להשקפות המבישות האלה שבדרך שגרה אגבית מובעות על ידי אישים ישראלים במרחב הציבורי? הערות דומות כמו קריאתו של ראש העיר שמעון גפסו לקימומה של עיר יהודית בלבד בנצרת עילית, או האיסור שהטיל שמואל אליהו על השכרת דירות לערבים בצפת, או הערת האגב של שר הכלכלה, לשירותי דת ולענייני ירושלים והתפוצות, נפתלי בנט, על ערכו של דם יהודי. מדוע מדינה שלידתה באנטישמיות סובלת התבטאויות בוטות מעין אלה של התנשאות דתית ואתנית מהאנשים המייצגים אותה?
הדת כנעליים לוחצות
גדלתי בצרפת, במשפחה ספרדית שהחמירה בשמירת מצוות. צרפת של אותן השנים היתה מדינה חילונית, כלומר, הפולחן הדתי נדחק למרחב הפרטי: “היה צרפתי בצאתך ויהודי בביתך” – זה היה הפתרון שהציע השלטון הצרפתי כדי לראות בי חבֵרה בחֶברה שבה האזרחים מוגדרים על פי מהות אוניברסלית משותפת, מעבר לזהות דתית או אתנית. תהא אשר תהא הסיבה לקריסתו של מודל כזה, החילוניות הצרפתית לקחה את האוניברסליות ברצינות רבה, ובתוך כך התייחסה במלוא הרצינות לרעיון שכינון מחנה משותף כלל אנושי דורש את מחיקת הסממנים החיצוניים של הדתיות. רק מחיקה כזאת, גרסה גישה זו, יכולה להבטיח שוויון בפני החוק ‏(העובדה ששוויון כזה אינו נשמר תמיד היא עניין אחר; הרעיון נותר בגדר אידיאל ונורמה רבי עוצמה‏).
התודעה שלי כיהודייה היתה מנוגדת לזו של האזרח הצרפתי האוניברסלי: נהניתי והתענגתי עונג רב על תחושת הייחוד של העם היהודי, הייתי מודעת להיסטוריה של העם היהודי וגאה בה; הייתי דרוכה לסימני אנטישמיות, הזדהיתי עם זיכרון הטראומה האשכנזי, ראיתי את היהודים כאחים שעמם חלקתי קשרי סולידריות אפריוריים. חייתי עם תודעה כפולה: הציבורית והאוניברסלית – זו הצרפתית, והפרטית והייחודית לי – כבת למשפחה יהודית אורתודוקסית. לא התבלבלתי בין הזהויות: הראשונה – האוניברסלית, איפשרה את השנייה – הפרטית והייחודית.
באמצע שנות ה–80 נסעתי לארצות הברית ללימודי הדוקטורט. גיליתי מערכת יחסים משולבת והרמונית יותר בין דת למדינה, שבה יכול היה אדם להיות אזרח אמריקאי מחד גיסא, וחבר בקהילה דתית ייחודית משלו באותו מרחב ציבורי מאידך גיסא. מגוון גדול מאוד של זרמים דתיים התקיימו בשלום זה לצד זה, והיהדות שיקפה את אותו פלורליזם דתי של החברה האמריקאית כולה. התוודעתי אל זרמים שלא היו מוכרים לי עד אז: סאטמרים, לובביצ’רים, אורתודוקסים מודרנים, קונסרבטיבים, רפורמים, רקונסטרוקטיבים. כולם כאחד התמודדו עם הדילמות של מודרניות ומסורת: האם נשים או הומוסקסואלים יכולים להיות רבנים? האם נסיעה בשבת לבית הכנסת עדיפה על שהות בבית כדי שלא להפר את איסור הנסיעה בשבת? הייתי מוקסמת מעוצמת השאלות וממגוון התשובות בבתי הכנסת ובארוחות השבת, מהדאגה ומיראת הכבוד שנקטו הרפורמטורים בפרשנותם למסורת. קראתי בכתביהם של הרב סולובייצ’יק, אברהם יהושע השל, נורמן לם ומרדכי קפלן, שהציעו כולם תשובות תיאולוגיות מעניינות לדילמות של היהדות המודרנית.
לראשונה בחיי מצאתי בדת מקור משיכה אינטלקטואלי. התעמקתי ועסקתי יותר בפולחן הדתי. פקדתי בקביעות את בית הכנסת, התמוגגתי מכל משמירת השבת והחגים, לימדתי את עצמי לקרוא כתבי רש”י. למרות ההערכה שרחשתי לזרמים הליברליים, השתייכתי לזרם האורתודוקסי המודרני והרגשתי לגמרי בבית ב”שול” האשכנזי. בית הכנסת היה המקום הטבעי ביותר עבורי כצרפתייה וכיהודייה לחוש חלק מהעם היהודי, אותה ישות היסטורית שללא עוררין השתייכתי אליה.
בשום שלב לא נראתה האורתודוקסיה מנוגדת למחויבותי העמוקה, מאז נעורַי, להשקפות פוליטיות שמאליות, סוציאליסטיות וליברליות. להפך. בצרפת ובארצות הברית, מטרת הדמוקרטיה היתה להבטיח זכויות שוות לדת מיעוט, בין אם בדל”ת אמותיו של המרחב הפרטי, ובין אם במרחב החברה האזרחית חוויתי את הסובלנות והפתיחות של שתי חברות אלה מתוקף העובדה שהדתיות שלי נבעה מרצון חופשי ומצפון. במילים אחרות, בגיל 30 כבר התנסיתי בשני הנתיבים המרכזיים של הליברליזם במאה ה–20. זה שבו המרחב הציבורי מכיל רבגוניות דתית, והאחר שבו המדינה היא חילונית. בשני המקרים, הדת היתה עניין של מצפון אישי ופרטי.
כשהגעתי לישראל לאחר השלמת הדוקטורט, עדיין הייתי דתייה ואורתודוקסית. להפתעתי הרבה התחלתי לחוש כי הדתיות שלי אינה כמו זוג נעליים המתרחבות ונעשות נוחות יותר עם הזמן, אלא באופן משונה, נעליים אלה מתכווצות, מתהדקות ומכאיבות. היהדות היתה מכל עברַי, ובכל מקום היא היתה בכפייה: הייתי חייבת לאכול כשר בקפטריית האוניברסיטה; הייתי חייבת לקנות יין כשר ובשר כשר בסופרמרקט; הייתי חייבת שלא להשתמש במכונית ביום כיפור; הייתי חייבת ללכת למקווה לפני החתונה; הייתי חייבת שרב ישיא אותי; עריכת קניות בשבת היתה משימה לא פשוטה. כל הפעולות והבחירות הרבות האלה שהפכו את הדת לעניין של מצפון פרטי, נכפו באופן טבעי וכמעט בלתי מורגש, מנטרלות את מעשה הבחירה הפרטי והופכות את הדתיות לשלוחה ישירה של המדינה. ישראל החזירה אותי לדתיות בכפיית המדינה, דתיות שדחו הורַי, כיהודים, כשהיגרו ממרוקו לצרפת.
תמיהה זאת, במשך שנים ארוכות, לגבי אופיה היהודי של מדינת ישראל, הסתיימה באורח פתאומי ביום שבו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי אדם דתי שהגן על ארץ ישראל, בשם תורה והלכה שלא ידעתי עליהן. באותו ערב, ארבעה בנובמבר 95’, היתה לי התגלות חילונית ‏(גם חילונים זוכים להתגלות‏): הבנתי שבצרפת ובארצות הברית היתה הדתיות שלי דרך לממש ערכים של חירות ואינדיבידואליות; הבנתי שזכויות אדם ואמונה באוניברסליות של הקיום האנושי תמיד יקבלו קדימות על האמונות הדתיות שלי; הבנתי שמה שחיבר בין דתיות ואוניברסליות עבורי עד כה, היה העובדה שצרפת וארצות הברית הבטיחו אזרחות שווה למיעוטים דתיים כמו היהודים.
היתה לי תובנה נוספת: בגלל שהתפיסה האוניברסליסטית של המדינה, שהיתה עבורי מובנת מאליה, לא עמדה בבסיס המוסר הקולקטיבי של ישראל, לא יכולתי להסכים למסגרת של “ליהודים בלבד”. ברגע אחד הפסקתי להיות דתייה. מה שהיה עבורי חוויה עזה ורבת משמעות במשך עשרות שנים, התרוקן באחת. משום שהיתה מחוברת בעבותות שכאלה לאינטרסים של המדינה, איבדה היהדות את קדושתה.
מדינת כל רבניה האורתודוקסים
ב–2 באוקטובר השנה, דחה בית המשפט העליון את עתירתה של קבוצת ישראלים שביקשו למחוק את המילה “יהודי” מתעודות הזהות שלהם ולהכיר בהם כ”ישראלים”. על פי בית המשפט העליון, ישראל אינה מכירה ב”ישראלי” כקבוצה אתנית ‏(לאום‏) לגיטימית, מפני שהשופטים יכלו להכיר רק בשיוך אתני כקטגוריה שיפוטית תקפה. מדינת ישראל קיימת כבר 65 שנים, אך השופטים לא חשבו שאזרחות אינה צריכה להיות תלויה בשיוך דתי ויכולה להיות שוות ערך לזהות, וכך באופן משונה למדי סתרו את כל עילת קיומו של הפרויקט הציוני.
גם במקרה זה, עלינו לעצור ולתהות. מה עשוי היה לגרום לשופטים להתכחש לקטגוריית האזרחות, שבכל העולם היא הדרך השגורה ביותר לאישוש קיומן של מדינות ולחיזוק תביעתם של האוכלוסין להשתייך לאותן מדינות? האם אין קיום לישראלים כישראלים? ובכן, מתברר שלא. ישראלים אינם קיימים. בעוד הלאומיות המערב־אירופית והאמריקאית ניתקה את עצמה מהמדינה מתוך רצון לווסת יחסים בין קבוצות אתניות ודתיות שונות, בישראל קרה ההפך: המדינה ביססה את האזרחות על הדת, ובכך הפכה למדינה של עם המוגדר במונחים דתיים. מוזרה עוד יותר היא העובדה שלפלג קטן מתוך אותה קבוצה דתית – האורתודוקסים – הוענקה הזכות לשלוט בהגדרת השייכות ליהדות.
במילים אחרות, המדינה הציונית ויתרה מרצונה על הזכות החשובה ביותר של מדינות ואומות – הזכות להגדיר אזרחים – לטובת רבנים אורתודוקסים ששלטו בחייהם בגטו. ישראל לא רק שהיתה ליהודית, אלא היתה ליהודית בהגדרה צרה ביותר, מדינה של יהודים אורתודוקסים שלא הכירו בתיאולוגיה, בפתרונות היצירתיים שמצאו זרמים יהודיים אחרים במאבקי המסורת במודרניות. כלומר, היהדות שיגשגה יותר בארצות נוצריות ליברליות מאשר בישראל עצמה, וזאת מסיבה פשוטה: משום שהמנגנון המובנה המפלה לא יהודים ‏(בעיקר ערבים‏) הוא אותו המנגנון המדיר ומפלה את הזרמים היהודיים הלא אורתודוקסיים בעולם.
העובדה הזאת היא לא פחות ממדהימה. הדבר המדהים ביותר הוא שיהודים בכל העולם וגם בישראל, בקושי שמו לב אליה. איך נסביר את חוסר מודעותם של יהודים רבים כל כך בכל העולם לנתיב הפוליטי המשונה משהו שבו צועדת ישראל?
הרשו לי להציע תשובה: החלטתו של בית המשפט העליון מ–2013, אמירותיו של עובדיה יוסף, הדרתה של היהדות הליברלית מישראל וקבלתה בהכנעה של התרבות הפוליטית הלא ליברלית של ישראל – כל אלה מתבססות על אותה תבנית הרואה את ייעודה העיקרי של ישראל כמדינה שצריכה “לשמר” את היהדות, הנתפסת כקטגוריה גנטית, אתנית ודתית.
צורות בסיסיות כאלה של עיבוד העולם נקראות בפי הסוציולוגים “סכמות תרבותיות”. סכמה תרבותית היא דרך לא מודעת להבין, לפרש ולארגן את העולם. לדוגמה, במשך מאות רבות של שנים קידמו היהודים את האוריינות יותר מהנוצרים, וזאת בשל הבדלים תיאולוגיים בין שתי הדתות ‏(גורמים רבים בנצרות גילו חשדנות רבה כלפי ידע ואוריינות‏). המאפיינים התיאולוגיים הופכים לתכונה תרבותית כשהם מתארגנים במוסדות המאפשרים להעביר אותם הלאה. בדוגמה זו, ה”חדר” והישיבה היו המוסדות שהעבירו ושיכפלו את ערך האוריינות בקרב גברים יהודים, וזה שזכה לחיזוק של מוסדות אחרים: גברים משכילים קיבלו משרות ציבוריות בקהילה, מלגות לימודים, ולבסוף אף זכו לשידוך מועדף. החדר, הישיבה, הנישואים והתגמולים הכלכליים פעלו כולם כדי לשמר את ערך ההשכלה בקהילות היהודיות. לכן, בניסיון להבין כיצד מתקיים בישראל הנוהג המפלה הזה מבלי שיבחינו בו, עלינו להבין הן את האמונות והן את המוסדות.

רק לא לא־יהודי
היהודים מהווים ישות סוציולוגית ייחודית ויוצאת דופן, שהתגברה בצורה יצירתית ועיקשת על שני מכשולים רציניים לקיומה: הקיטוע המרחבי והרצף הזמני.
בנוגע לקיטוע המרחבי, יש להזכיר כי גלות בבל היוותה אתגר רציני ליהודים כשפיזרה אותם ברחבי העולם, אך הם התגברו על התפזרות זו. למעשה, לא היה שום עם שהצליח רבות כל כך בעולם, ללבוש את הצורות השונות כל כך של התרבויות שבתוכן התקיים, ולהמשיך לתפוס את עצמו כקהילה אחת נבדלת, וזאת לאורך יותר מ–2,500 שנה, מלבד היהודים. בתקופות שהתקשורת ואמצעי התחבורה היו מפוקפקים למדי או לא קיימים כלל, שמרו יהודים בקהילות שונות בעולם על קשרים הדוקים אלה עם אלה, וכך כוננו יחידה סוציולוגית ייחודית חוצת גבולות ומרחב.
הישג מרשים עוד יותר היה הצלחתם של היהודים לשמור על זהותם הדתית והאתנית לאורך הדורות, למרות האלימות המתמדת שנתקלו בה מצד דתות אחרות – הנצרות, ובמידה פחותה אם כי מובהקת, האיסלאם. שום עם בהיסטוריה לא היה מושא מתמיד כזה לבוז, שנאה, פחד ואלימות לשמה כמו היהודים. למרות העובדה שהיו נטולי ריבונות פוליטית, שהועברו על דתם בכפייה, שנתפסו כמקור הרע והואשמו בפשע הנורא מכל – רצח האל – המשיכו היהודים להתקיים לאורך כל השנים. היהודים היו לא רק מיעוט אלא המובהק שבמיעוטים. היהודים הם אות ומופת למיעוט ששרד בגבורה איום מתמיד בהשמדה, המרת דת בכפייה, מאסר, הפקעת רכוש וקרקעות ושנאה מכל עבר.
מה שאיפשר ליהודים להתגבר באופן כה מרשים על הקיטוע המרחבי ולעמוד בהתקפות הבלתי פוסקות על זהותם, היה אמונה מטאפיזית פנימית בנצחיותם, שבפני עצמה נבעה מהרעיון כי ליהודים יש זיקה מיוחדת לאלוהים. אפילו פאולוס הקדוש – שתרם יותר מכל אדם אחר למיסוד הנצרות ולהפצתה – היה משוכנע כי אלוהים בחר בעם היהודי לקבל את התורה ולבשרה לעולם. ליהודים היתה תפיסה מיוחדת במינה של תפקידם ההיסטורי בתוכניתו הגדולה של אלוהים למין האנושי. הנראטיב הזה סייע להם להציב את עצמם מעבר לגורמים מקריים של זמן ומקום ולחשל את זהותם במובן מטאפיזי, לזמן מחוץ להיסטוריה.
האמונה התיאולוגית כי היהודים הם עם הנצח, שיש להם קשר מיוחד עם אלוהים ותפקיד היסטורי ייחודי, גררה בעקבותיה אמונות ומנהגים נוספים ‏(ההלכה היא דרך מצוינת למיסוד אמונות, על ידי הפיכתן למערך מעשי בחיי היומיום ובכך למוחשיות, אובייקטיביות וניתנות להעברה‏).
אחת מאמונות היסוד האלה היתה כי היהודים מהווים עם אחד, מאוחד, בעל מהות משותפת. מרשים הדבר כי במאות השנים שבהן הגדירו השפה, המנהגים המקומיים והמשטר הפוליטי את זהותם של התושבים, שמרו היהודים על תחושת הלכידות והאחדות החוץ־טריטוריאלית. הם היו הקהילה הטראנס־לאומית הראשונה בהיסטוריה, הישג שהושג בזכות האמונה במהות הקרויה “העם היהודי” ‏(זו כשלעצמה יצרה את המציאות של העם היהודי‏). אמונה חזקה זו פירושה אם כן כי היהודים שהודרו משייכות לארצות שבהן התגוררו קיימו בחפץ לב קשרי סולידריות עם יהודים רחוקים, יותר מאשר עם אלה שעמם חלקו טריטוריה. אפשר אולי לטעון כי אצל היהודים, תחושת השייכות לעם מתקיימת בד בבד עם קשרי הארץ והלאום, או בקדימות להם ‏(עצם קיומה של הסוכנות היהודית מבוסס על רעיון זה, כלומר על ההנחה שליהודים מכל העולם יש גישה מועדפת ויחסי שייכות אפריוריים לישראל‏).
לצד יכולתם המרשימה לקיים טראנס־לאומיות, היה קיומם של היהודים ברחבי מרבית אירופה הנוצרית והמדינות המוסלמיות נתון בסכנה מתמדת. לעתים קרובות נדחקו למעמד משפיל שבו נאלצו לבקש רשות להתיישבות ‏(מדינות וערים אירופיות רבות לא התירו ליהודים לשבת בהן‏), פעמים רבות גורשו ממקום ישיבתם ‏(ב–1290 פירסם אדוארד הראשון, מלך אנגליה, צו גירוש ליהודי המדינה‏), ולא מעט יהודים אולצו לחיות ברבעים ובשכונות נפרדים מאלה של כלל האוכלוסייה ‏(ראו: ה”גטו” הוונציאני במאה ה–16 ה”מלאח” במרוקו או הגטאות במזרח אירופה‏). בידוד בגטאות והפרדה מיתר האוכלוסייה היו הנוהג השגור.
אך מה שהפך את העם היהודי ליחיד במינו היה העובדה כי ההדרה הגיאוגרפית השיטתית הזאת תאמה את התיאולוגיה היהודית שהדגישה הפרדה רדיקלית בין יהודים ללא יהודים ‏(מקורה של הפרדה זו במושג “עובד אלילים”, שבני ישראל ראו כאיום‏). כפי שמראים ישי רוזן ועדי אופיר, מושג ה”גוי”, שבעברית מקראית פירושו פשוט “עם”, קיבל משמעות צרה וספציפית יותר של “לא יהודי” עבור הרבנים, שנעשתה שלילית יותר ויותר עם הזמן. המושג “גוי” החל לשמש לציון הגבולות הנוקשים בין חברים למי שאינם חברים בקבוצה. חוקי כשרות ‏(הן של מזון והן של יין‏), חוקי גיור, נישואי תערובת וקבורה והלכות השבת חיזקו תפיסה זו כשהפכו את האינטראקציה עם לא־יהודים למקור לטומאה.
לדברי ההיסטוריון יעקב כ”ץ בספרו “מסורת ומשבר” ‏(מוסד ביאליק, 1958‏), יהודי מזרח אירופה שחיו בהפרדה מלאה מלא־יהודים ראו בהיבדלות זו “מעין הכרזה, שאילו היה אפשר היה רצוי להבדיל בין יהודים לבין לא־יהודים הבדלה גמורה” ‏(“מסורת ומשבר”, 1978, עמ’ 46‏). אכן, כפי שכתב, “הבחנה מוחלטת בין ישראל לעמים” התקיימה ואף נאכפה, ו”נספגה על ידי בני הדורות ההם בנעוריהם” ‏(עמ’ 29‏). תיאולוגיה שהדגישה הפרדה חדה שכזאת הביאה בסופו של דבר לראיית הלא־יהודים ככוח אפל ומאיים. כפי שמציע הפרופסור לחקר היהדות סשה שטרן בספרו החשוב “Jewish Identity in Early Rabbinic Writings” ‏(הוצאת בריל, 1994‏), הלא־יהודים נתפסו כמרושעים, נחשדו בעבירות חמורות כמו רצח, ניאוף ועבודת אלילים ‏(עמ’ 22‏). זוהי הסיבה לקישור בין לא־יהודים לבין חזירים וממלכת החי בכלל.
ניתן לומר אם כן את הדבר הבא: המקוריות המובהקת הזאת של היהודים נבעה מכך שמערכת החוקים שהתקינו עזרה להם לא רק להתגבר על אלימותו של הרוב ולהתמודד עמה, אלא גם להתבדל ממנו, לעמוד בפיתוי של המרת הדת או ההתבוללות על ידי הפיכת היהודיות למהות, ועל ידי כך הפיכת הלא־יהודיות למהות אחרת המנוגדת לזו היהודית. היהדות היוותה כך קבוצה בעלת תכונות קבועות, מולדות, שמעבר לגבולות לאומיים, קשה לכניסה או ליציאה. שילוב זה של אמונות ונוהג ממוסד ‏(בצורת איסורים וצווים הלכתיים‏) היה למעשה כלי אדיר להבטחת שרידותה של הזהות היהודית.
השוואה קצרה: היוונים השתמשו במושג “ברברי” לציון כל מי שאינו יווני. אך מושג זה לא ציין מהות. הברברים ייצגו אזור גיאוגרפי ‏(פרסים, מצרים‏) ואת אלה נטולי החופש, שחיו תחת משטרי עריצות ולכן לא היו יכולים להיות בעלי תבונה. להיות ברברי – או יווני – היה מצב קיומי הניתן לשינוי, לא מהות. זאת בתנאי שהאדם הברברי מסוגל להפגין שימוש בתבונה שנתפסה כיכולת אוניברסלית ‏(לוגוס‏). סוקרטס, למשל, לימד את העבד של מנו, שהיה ברברי, גיאומטריה, וכך הפך אותו ליווני. בדומה, עבור הנוצרי, הלא־נוצרי היה בן אנוש שרק מחכה לעבור על דתו ‏(בכפייה‏), דבר המעיד על כך שהגבול בין השניים נחצה בקלות ‏(על ידי המרת דת בכפייה‏).
מנגד, תפיסת היהודים את עצמם לא גילתה עניין בהמרת דתם של אחרים והדגישה את שונותם מהלא־יהודים. זאת משום שהיהודים היו מודרים בחזקה שלישית, ונאלצו אף לחוות את שונותם מהלא־יהודים בחזקה שלישית: פעם אחת בהיבדלותם הסמלית והמרחבית ובאלימות הבלתי פוסקת מצד לא יהודים; פעם שנייה בגלל מערכת חוקים עצמאית שכפו על עצמם ושתרמה למניעת מגע עם לא יהודים, ופעם שלישית בגלל האמונה היהודית בקשר המיוחד לאלוהים ולשליחותו. אפשר שמסיבה זו ניתן לומר כי ליהודים יש תחושת שוני עזה וקיצונית, שבאה לידי ביטוי בדאגה לשימור טוהר הקבוצה. שוני קיצוני מהלא־יהודי הוא מוטיב מרכזי בתיאולוגיה היהודית ובפולחן הדתי שהצליח לכונן, במהלך הדורות, מגן־זהות בלתי מנוצח כמעט. תחושה כזו של שוני קיצוני היא התבנית התרבותית העמוקה המסייעת להסביר כיצד שרדו היהודים את האלימות ואת פיזורם בני אלפי השנים.
ליברליות זהירה כשמאלנות הזויה
הייתי רוצה עם זאת להציע את הרעיון הבא: הכלים והאסטרטגיות שהיו יאים, מתאימים ואפילו שימושיים ביותר לצורך הישרדותו של מיעוט ועיצוב זהותו של המיעוט הנרדף בהיסטוריה, אינם מתאימים ואפילו מסוכנים כאשר הוא הופך להיות רוב. תבניות תרבותיות יכולות להישמר אפילו כשהתנאים הראשוניים שהצדיקו את קיומן הפסיקו להתקיים. התנועה הציונית, שטענה כי היא מהווה מהפכה חילונית בעם היהודי, אימצה תבנית דתית ובנתה את המדינה בדמותה, ובכך הנציחה זהות שאינה מתאימה לרוב המעוניין לבסס שלטון ומוסדות ליברליים ואוניברסליים.
אתן שתי דוגמאות פשוטות. האחת היא הדרתם הנרחבת של הערבים, שחיים בהפרדה בערים ובשכונות משלהם ומודרים מחברות מלאה במדינה; על פי פרסומיו של מרכז עדאלה לזכויות המיעוט הערבי בישראל, יש יותר מ–50 חוקים המפלים ערבים, בין אם בגישה לאדמות, בחוק האזרחות, בחינוך ובמשאבים מתקציב המדינה. חוקים אלה יוצרים הדרה והפרדה בפועל של האוכלוסייה הערבית מן הקולקטיב היהודי.
הדוגמה השנייה היא הדרתן של צורות לגיטימיות רבות של יהדות ליברלית מהמדינה הישראלית. היהדות הליברלית אינה מקובלת בישראל. מסיבה פשוטה: מפני שחוקי הגיור והנישואים שלה מאפשרים כניסה גמישה וחלקה יותר למי שאינם יהודים. כלומר, הפלייתה של יהדות לא אורתודוקסית מונעת בבסיסה על ידי הסדרה והדרה של לא יהודים מהקולקטיב היהודי, בצורת דאגה לטוהר הקבוצה. בעוד דאגות אלה הן לגיטימיות מנקודת מבט דתית צרה, הן הופכת להפרה בוטה של פלורליזם דתי ושל זכויות אדם יסודיות, כאשר הן הופכות לחובות הנאכפות על ידי המדינה. בידיו של מיעוט אורתודוקסי, המדינה הופכת לשומר על חומותיו של הטוהר האתני היהודי.
יהודיותה של המדינה הישראלית היא לפיכך בלתי קבילה בריבוע: פעם אחת, משום שאף היסטוריה טראומטית אינה יכולה לשמש הצדקה לכך שישראל אינה שומרת על עקרונותיהן של כל המדינות הליברליות בעולם, שלפיהם המדינה אינה יכולה לייצג קבוצה דתית אחת בלבד ובכך להתכחש לייעוד האוניברסלי של ייצוג שווה לכל הקבוצות; והסיבה השנייה עמוקה יותר: כיוון שהיהדות שמרה היטב על היהודים ממגע עם לא יהודים, דת זו אינה יכולה להציע כל קו מנחה למשטר ליברלי. הגיע הזמן שנקבל את העובדה כי היבטים מסוימים במחשבה היהודית עוינים את דרכי החשיבה המודרניות, הליברליות והאוניברסליות. דת זו, שהיתה כה חדשנית, שכה עזרה לעם הנרדף והמושפל ביותר בהיסטוריה לשמור על כבודו ועל זהותו – הופכת למכשיר להפליה ממוסדת כשהיא פועלת כדת המדינה, בדיוק משום שהיהדות היתה מכוונת במידה רבה כל כך לשימור השוני והזהות הנפרדת מלא יהודים. מה שהיה טוב ונכון למיעוט, אינו חכם ואף מסוכן כשמדובר ברוב.
בעשור האחרון פחות או יותר, ההיגיון היהודי הפנימי, הפרטיקולריסטי, שהוכלל במדינת ישראל, נחשף לעיני כל: נאום בר אילן שבו דרש נתניהו כי הפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית ‏(ומה רע בכך שיכירו בישראל כמדינה ישראלית?‏); גירוש כמות עצומה של מהגרי עבודה ביוזמת אלי ישי בגלל “הסכנה” שהם מהווים לטוהר הדם היהודי; השימוש המוגבר בשואה לשם הבחנה באויבים בינלאומיים ולהצדקת מטרות ופעולות פוליטיות; סיורי חובה בחברון לקימום הזהות היהודית ‏(ביוזמת גדעון סער‏). ביטויים אלה של התגברות אופיה היהודי והדתי של החברה הישראלית הם “קופי־פייסט” של הגולה לישראל: הם מכוונים לשחזור זהות של מיעוט ולהגנתו, אך בקונטקסט של רוב חזק ובעל עוצמה צבאית.
היהודיות המובלטת של ישראל מקבלת אישור בסקרים המנתחים מגמות פוליטיות בחברה הישראלית. בסקר חשוב שערכה מינה צמח ב–2011 התגלה שינוי דרמטי בעמדותיהם של צעירים: אם ב–98’ היתה היהודיות רק המטרה השלישית בחשיבותה, אחרי הדמוקרטיה ‏(18%‏), הרי ב–2011 טיפסה חשיבותה של ה”יהודיות” כמטרה לאומית למקום הראשון ‏(עם 26%‏). אותם בני נוער ביטאו ירידה חדה בתמיכה בדמוקרטיה ועלייה בסנטימנט אנטי דמוקרטי. סקר אחר, שנערך ב–2012 ופורסם ב“הארץ”, הראה כי מחצית מהצעירים שסיימו תיכון הביעו אי נכונות לגור בשכנות לערבים. סקרים אלה מצביעים על מתאם חזק בין היהודיות המתגברת, על חשדה בדמוקרטיה, למגמות גזעניות בחברה הישראלית.
לאלה שישיבו כי הערבים או הטורקים מופלים גם בצרפת או בגרמניה, וכי ישראל אינה גרועה יותר ממדינות אלה, יש לי תשובה פשוטה: גזענות שמקורה באוכלוסייה, שונה מגזענות שמקורה בחוקי המדינה. כשקיימת התאמה כזאת, קל יותר להכשיר את הגזענות – וראיה לכך נמצאת בדברי עובדיה יוסף. בעשותה כן הופכת מדינת ישראל לפגיעה לדחייה סיטונית על ידי אחרים. יתר על כן, ברגע שמוסדו ואושרו על ידי הגורם החזק ביותר בכל מקום – המדינה – הנורמות הציבוריות נגד גזענות הולכות ונחלשות. התנגדות לגזענות והגנה על זכויות אדם נראות בישראל כעמדות שמאליות קיצוניות, בעוד שבמדינות ליברליות אחרות בעולם מדובר בערכים בסיסיים משותפים לשמאל ולימין.
לשינוי זה בעמדות היו גם השלכות פוליטיות חשובות. הסיבה לנטישת הרעיון של שתי המדינות – כפי שמציע העיתונאי הצרפתי המפורסם ומחבר הספר החשוב “Au nom du Temple” שארל אנדרלין – היא שהחברה הישראלית נעשית יותר ויותר דתית ומקבלת את דעת השוליים המשיחיים, שהשטחים הם יהודיים מטבעם.
כשמתבוננים בתרבות הפוליטית הנוכחית בישראל; במעורבותן העמוקה והנרחבת של מפלגות דתיות בפוליטיקה הישראלית ובהתייחסות ההולכת ומתרבה ליהודיות במרחב הציבורי, אין לנו אלא להסיק כי מודל האזרחות הישראלי שלא הפריד בין דת למדינה – נכשל. אם מדינת ישראל מדירה משותפות בה 20% מאזרחיה הערבים/פלסטינים, מפלה יהודים מזרמים ליברליים ואינה יכולה להכיר ב”ישראלי” כסוג אזרחות תקף, הרי שמשהו השתבש בתרבות הפוליטית שלה.
בין פחד קיומי לכוח ראוותני
מדינות תלויות עד מאוד באופן שבו חבריהן מדמיינים סולידריות עם אחרים. הדמיון הלאומי של ישראל נולד משלושה רפלקסים גלותיים: לנסח את השייכות הלאומית במונחים דתיים, לחשל קשרי סולידריות עם יהודים מרוחקים בקלות רבה יותר מאשר עם אלה שאיתם חולקים מדינה, להפריד ולבודד את היהודים מלא יהודים. שלושת הרפלקסים האלה הכשירו את האופנים שבהם חושלו הקשרים החברתיים. העובדה שישראלים חולקים את המרחב המנטלי שלהם בקלות רבה יותר עם יהודים מרוחקים מאשר עם הערבים והנוצרים סביבם, עשויה אולי למלא את צורכי הזהות של היהודים הפזורים בעולם, אך היא משקפת התפוררות מנטלית של האומה הישראלית, בלוויית חוסר אמון ופחד מהלא־יהודי, שעל פי היגיון משלהם רק מתגברים עם הזמן. בעוד שמבחינה היסטורית פחד וחוסר אמון שכאלה היו תגובה מציאותית הולמת ומותאמת לאנטישמיות – כשאלה הופכים לממוסדים ומתפקדים כמדיניות מוצהרת, הם מייצרים אומה בדלנית ומבודדת, המתנדנדת בין פחד מאחרים לתצוגת כוח ראוותנית.
ההיסטוריה היהודית ודחיית המדינות הערביות מסבירות מדוע פנתה ישראל לנתיב העוצמה הצבאית; אך הן אינן מסבירות מדוע פנתה לנתיב של חולשה פוליטית. מדוע חולשה? משום שמדינות לא ליברליות המבוססות על עליונות דתית ואתנית אינן יכולות לייצר לגיטימיות בטווח הארוך. ישראל הרבה יותר מבודדת היום משהיתה לפני 20 שנה, הן בקרב יהודים והן בקרב לא יהודים: מחקר של מכון “פיו” מראה בבירור כי היהודים גורמים לניכורה של ישראל ‏(בגלל מדיניותה‏); אירופה נקטה צעדים נגד ישראל; קמפיין BDS ‏(לחרם כלכלי על ישראל‏) בארצות הברית זוכה להצלחה מפתיעה וימשיך כך לא רק בגלל מכונת התעמולה הפלסטינית המשומנת, אלא גם מפני שהבידוד של ישראל הוא תוצאה של מדיניותה הסוטה בצורה חדה מהנורמות המוסריות של המדינות הליברליות.
החילוניות והניטרליות המוגנות על ידי הליברליזם הן אך ורק דרך להבטיח את יכולתה של המדינה להכיל ולהכליל קבוצות שונות. אלכסנדר המילטון, ממחברי החוקה האמריקאית במאה ה–18, הדגיש זאת במאמרו העשירי: “מכל היתרונות המרובים שמבטיח לנו איחוד הבנוי כהלכה אין גם אחד שראוי יותר לפתחו במדויק מנטייתו לעצור ולרסן את אלימותה של הפלגנות. שוחרן של ממשלות עממיות לעולם לא יימצא חרד כל כך לטיבן ולגורלן כבשעה שהוא הוגה בנטייתן לחטא המסוכן הזה” ‏(“הפדרליסט”, הוצאת שלם, עמ’ 44‏). קשה לחשוד בהמילטון שהיה קיצוני, אך עם זאת חזונו נראה נועז בצורה יוצאת דופן ביחס לישראל. המדינה היא איחוד, הוא כותב, ואיחוד אינו יכול לתפקד ככזה אם אינו מציע מסגרת שתקבץ לתוכה קבוצות דתיות ואתניות שונות.
חלק מן ההוגים השמאלנים, כמו ג’ודית באטלר, טוענים נגד ישראל בשם אתיקה של מיעוט, ככל הנראה שמיעוטים נעדרים כל גישה לכוח. תפיסה כזאת היא לכל היותר נאיבית. אין שום דבר רומנטי במיעוטים. במובן זה, הציונות היתה תנועה פוליטית בוגרת, מכיוון שהבינה שלמיעוטים יש קיום פוליטי ותרבותי מעוות. אבל חשוב מכך, למיעוטים אין גישה רבה יותר לאתיקה מאשר ללא מיעוטים. למעשה, ההפך הוא הנכון: מיעוטים נוטים לחשוב רק על עצמם, ולא על מיעוטים אחרים, רק רוב יכול לדאוג למיעוט. מיעוטים נוטים לחוש כקורבנות, ולכן הם דואגים לשימורם שלהם. כאן יכולים היהודים ללמוד מלא־יהודים וממאות שנים של ריבונות פוליטית שהיתה בידיהם. רק תרגול ממושך של כוח וריבונות מעניק את החוכמה והידע להשתמש בכוח.
ישראל והציונות הן הרבה יותר מפרויקט לאומי: הן מספקות הזדמנות היסטורית ייחודית שיהדות תהפוך לציוויליזציה בת השוואה בדומה לזו הסינית, המוסלמית והאירופית. ציביליזציות מכילות דת, אבל מקרינות מעבר לה בכך שהן מסוגלות לאמץ תרבויות ואוכלוסיות אחרות ולכן לפתח השקפות עולם אחרות. במאמר שפירסם ב”ניו יורק ריוויו אוף בוקס” זמן קצר לפני מותו, כתב ההיסטוריון הסוציאליסטי טוני ג’אט: “עם השנים התחילו הנאמנויות הבלתי מסויגות האלה – למדינה, לאלוהים, לרעיון, לאדם – להפחיד אותי מאוד. הכיסוי הדק של הציביליזציה מבוסס על מה שבהחלט יכול להיות אמונה כוזבת באנושיות המשותפת שלנו. אך גם אם כוזבת היא, מוטב לנו שנדבק בה” ‏(7 בנובמבר, 2013, עמ’ 102‏).
אין דרך טובה יותר לאהוב את היהודים והיהדות מאשר לדבוק בדרישה שישראל תהפוך למדינה אוניברסלית וחילונית, שתייצג את כל אזרחיה בצורה שווה ותגלם את רעיון האנושיות המשותפת.
תרגום: מרב שמבן

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>