Publication Content

העיר המזרחית”, אילנה ברנשטיין מתארת מדינה שהיא גיהנום. זה לא מדע בדיוני, היא מתעקשת – זה כבר כאן
“העיר המזרחית”, אילנה ברנשטיין מתארת מדינה שהיא גיהנום. זה לא מדע בדיוני, היא מתעקשת – זה כבר כאן
• מיה סלע
הארץ
• 23.10.2013
“המקום הזה” – כך, בבוז וסלידה, נקראת המדינה הרקובה, המושחתת, הדיקטטורית שאילנה ברנשטיין מתארת ברומן החדש שלה, “העיר המזרחית”, שרואה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים. היא מתארת מדינה המחולקת למחוזות, שאי אפשר לצאת ממנה. מדינה שמוציאה מיליארדים על תעשיית המלחמה, שבה שליש מהאוכלוסייה מתגוררים ברחוב וסובלים מרעב. מדינה שבה כולם ממתינים לפצצה שתיפול עליהם. מדינה שנשלטת על ידי עשר משפחות עשירות שהן עצמן כבר מזמן עזבו. במקום הזה העיר הגדולה הופרדה מהמדינה ולפונדמנטליסטים ניתנה אוטונומיה מלאה. השלטונות מעודדים צריכת סמים קלים וקשים, תרופות נגד דיכאון וערוצי פורנוגרפיה לטמטום חושיהם של האזרחים המדוכאים.
“כששר האוצר הדגול העלה את המסים על הערק והבירה והסיגריות חשבתי לעצמי, איזה אידיוט”, אומרת ברנשטיין. “תסמם אותם, מה אתה מעורר אותם לראות את המצב? תטביע אותם בבירה”. היא כתבה דיסטופיה ואינה חושבת שהיא עתידנית. העתיד כבר כאן. בעיניה הספר רחוק מרחק סנטימטר או שניים מהמציאות הישראלית.
כדי להמחיש זאת, ברנשטיין מספרת על ביקורה האחרון במספרה. לאחר שבירכוה על הוצאת הספר, התפתח ויכוח פוליטי. “ישבה שם בחורה בגיל של בנותי. משכילה על פניו, בוגרת אוניברסיטה, נדמה לי שהיא אמרה שהיא עורכת דין, ואמרה ‘כיבוש? אין פה כיבוש’. אמרתי לה שהיא עושה פרובוקציה והיא אמרה שלא. אמרה שהיא נולדה לפני 27 שנים למצב הזה ולא היה שום כיבוש בשנים שבהן היא חיה. הכיבוש הוא לא רק מצב הנכבש אלא גם מצב הכובש. הבחורה ההיא נמצאת במקום שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בו. אותי לקחו ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים לכל האתרים כדי לקנות מכל טוב ובסוף אבא שלי אמר, כמו שכתוב בספר, תראי איך הם חיים כמו חיות”.
זהו כתב שטנה נגד האבות המייסדים. במרכז הספר עומדת אשה בת גילה של ברנשטיין, גם היא סופרת שחיה במדינת גיהנום. נוסף על כך היא שבורת לב לאחר שהגבר שאתו חיתה בגד בה בכל מובן ומטופלת באביה, שהיה בעבר ראש “המעבדה”, שירות הביטחון המרושע. היא מפנה אותו מהבית באכזריות לבית אבות ומשתלטת על הדירה. אחותה, מכורה לסקס, נמצאת במכון גמילה וגם היחסים בין השתיים נדונים בספר, שיש בו טעם מר של מקום אבוד ורע, חסר תקווה, שאפילו לברוח ממנו אי אפשר.
שיקרו לי
זהו ספרה העשירי של ברנשטיין. הרומן הראשון שכתבה, “שארה כסותה עונתה”, פורסם בשנת 1991. היא נולדה בשנת 1957 בראשון לציון וגדלה בנתניה. אביה עלה לארץ מאלג’יריה ושם המשפחה שלה לפני נישואיה היה אזולאי. שתי אחיותיה – ד”ר אריאלה אזולאי והעיתונאית אורלי אזולאי – שמרו על השם, שהיה בעייתי למדי בשנות ילדותן בסביבה האשכנזית שבה גדלו.
“אבי הגיע לפה במסגרת מח”ל, מתנדבי חוץ לארץ”, היא מספרת. “אני חושבת שממנו למדנו לספר סיפורים, הוא היה גוזמאי על גבול הפנטזיונר והוא סיפר שיום אחד בפאריס הוא קרא מודעה בעיתון שמאה מיליון ערבים נלחמים נגד חצי מיליון יהודים ובו במקום הוא הלך למשרדים ונרשם והגיע לפה בשנת 1947. האבא בספר הוא אחר לגמרי מאבא שלי. בספר הוא ראש השב”כ, הוא איש שצבר הון פוליטי ומעמדי ואליו מופנים הייאוש, הנואשות, האכזבה, ההאשמה על גבול השטנה. הם מופנים כלפי האב הלאומי הזה שהוא במידה מסוימת האבא של כולנו. הוא מהאבות המייסדים”.
בכתב האישום שכתבת אין חמלה או הבנה כלפי האבות המייסדים.
“אין לי חמלה. אלה אנשים שעשו פה שפטים, שמשוכנעים שזה הבית של אבא שלהם ומסתובבים במין גבהות מצח כזאת. זה דוחה אותי, אני שונאת את זה ואני שונאת אותם. תמיד בראיונות מנסים לקשור את הסיפור למציאות שלי. בדרך כלל זה די בולשיט, אבל דווקא בספר הזה זה נכון. לא מפני שהגיבורה היא מין סופרת ובת גילי פחות או יותר, אלא בגלל הייאוש, בגלל הנואשות, בגלל התחושה ששיקרו לי, מפני שכלאו אותי פה, משום שאני לא רואה שאני יוצאת מפה. אני בת 56, אני מחוברת לשפה ואני גם בעצם מחוברת למקום. אני לא רוצה ללכת מפה, זה לא פתרון בשבילי”.
היא אומרת שהשתמשה במעט דמיון כדי לתאר את המדינה בספר. “אז נכון שיש קיצוניות בסוף הספר עם החלום הזה הבלייד-ראנרי”, היא אומרת על סוף הספר ונסתפק בלומר שמדובר במהפכה של נשים. “היתה לי התמונה הזאת של ירוק, שכולם יוצאים לתוך שדה ונגאלים מהעולם הקודם שהם גרו בו. זאת פנטסיה פמיניסטית. מכיוון שהן חיות-סקס מיומנות ומכיוון ש’המעבדה’ חוגגת מאה שנים, יבואו לשם מיטב הלוחמות, הפיסיקאיות וההיי-טקיסטיות שמצוידות גם בכל האיברים החיוניים של המין הנשי ופשוט דרך בשר יגמרו אותם. אבל אני לא רואה בספר הזה מדע בדיוני בכלל”.
שתי האחיות שאת מתארת מייצגות שני סוגי פמיניזם ונשיות. האחת צדקנית, השנייה מזדיינת.
“האחות הצעירה היא קורבן למיניות כפייתית. מין כפייתי הוא הפרעה או מצב שצריך לטפל בו. בחברה שאני מתארת יש סמים ארוגניים שמחולקים וכולם כל היום מזדיינים עם כולם, אם לא באופן מעשי, באופן וירטואלי. בדור שלי לא הבלטנו את הנשיות או את הממדים הסקסיים של הנשיות. הלכנו בנעליים שטוחות ודיברנו על נוחות. אני צובעת את האפור שיש לי, אבל יש לי חברות שמסתובבות בגאון עם הרעמה האפורה שלהן ובקושי מתאפרות. לא תמצאי אותנו על עקבים. גם ההתבגרות של בני דורי היא התבגרות מאופקת, ממותנת, יפה, מכובדת, כל מיני דברים כאלה. אני למשל אומרת לעצמי ‘את זה אני לא יכולה ללבוש בגילי’. למה?”
למה את מקווה?
“אני חולמת על ימים של ועדות פיוס כמו שהיו בדרום אפריקה, אבל זה לא יקרה פה. קרה משהו נורא בעייתי עם המדינה האחת הזאת. קשה לי מאוד לחשוב שבנט ואני באותה עמדה. אני כל הזמן מנסה להבין מה אני מחמיצה בחשיבה שלי כשאני חושבת על רעיון שהוא בעצם זהה לרעיון שלו. הרעיון שכל אחד יישאר במקום שלו ויוכל לגור איפה שהוא רוצה. אלא שהמדינה האחת שמתגלגלת בפי הימין היא מדינת אפרטהייד, דומה מאוד למדינה שאנחנו חיים בה עכשיו וגרועה ממנה, כך נדמה. לשיטתי, ממילא אנחנו חיים במדינה אחת, איך שלא מסתכלים על זה, אלא שכעת אנחנו הרוב הכובש, המדכא, בשעה שמדינה משותפת המוסכמת על שני הצדדים היא מדינה אוטופית כרגע, ובמידה רבה היפוכה של הדיסטופיה שכתבתי עליה. לפי תפישתי היא המדינה היחידה שיש לה תקומה וזכות קיום. וכל מה שנדרש הוא ויתור על כמה פריבילגיות לטובת חיים משותפים הוגנים וטובים, חיים של יחד ושל נפרד”.
ומה עם מה שהפלסטינים רוצים?
“אני לא יודעת מה רוצים הפלסטינים, מעטים מהם רוצים את זה. אני לא רואה איך אפשר לחלק את המקום הזה לשניים. זה נראה לי מאוחר מדי. קשה לראות איך הפלסטינים יעברו את שלב הלאומיות, שהיא בעיני דבר מיותר. אני יכולה להבין שקבוצה ששואפת להגדרה עצמית במקום הזה בהיסטוריה צריכה לעבור את השלב הזה, כמו שתינוק צריך לזחול לפני שהוא מתחיל ללכת. איך לעשות את זה? פה בנט ואני נפרדים לגמרי. אני רואה בקלות ראש ממשלה ערבי, שני דגלי לאום או דגל משותף, שתי שפות רשמיות, שכנה ערבייה פה בדלת ממול, ואז אולי גם אני אוכל לגור ביפו בלי להרגיש שאני קולוניאליסטית”.
היום לא היית גרה ביפו?
“לא. בשום פנים ואופן. כאשר יהיה לי שכן ערבי בתל אביב, אוכל לגור ביפו. אני לא שיפוטית כלפי מה שאחרים עושים, עם זה גמרתי כבר מזמן, אני לא הייתי יכולה לגור שם”.
בגידה ואהבה
במקביל למצב הנורא של המדינה, הגיבורה שלך שבורת לב מאהבה.
“זה סיפור האהבה והיתמות שלה, וסיפור ההתקרבות שלה לאחותה. בלי זה אין ספרות, לא רציתי לכתוב פמפלט עם עוולות של המקום הזה. במקביל לגיהנום שהיא חיה בו יש לה חיים ולב שבור, אחות, אבא גוסס. זה חלק מהרצון לחזק את העובדה שזה לא מדע בדיוני, זאת דיסטופיה, זה משטר שיצא מדעתו, שנהפך לדיקטטורי, אבל סממנים ממנו כבר נמצאים פה. אולי יש לי חופש תנועה, אבל להרבה אנשים אין. אני לא יכולה כל הזמן ליהנות מהפריבילגיה של אזרחית סוג א’. החופש זה לא מתנה שאני מקבלת באופן אישי ליומולדת. כאן חיים אנשים משוללי חופש תנועה וזכויות אדם בסיסיות”.
הגיבורה שלה נמצאת באחד הצמתים הקשים בחייה. “היא חווה את הפרת האמון הקשה ביותר”, ברנשטיין מבארת. “כאשר בני זוג בוגדים אחד בשני זה קשה מאוד, אבל כאשר את מגלה שהבן זוג שלך הוא סוכן שב”כ על תקן של צייד ראשים, של רוצח, זה יותר קשה. לא רק שהוא בגד בה עם נשים אחרות אלא גם בגד בשיח, ברעיון המשותף”.
ובכל זאת היא חוזרת ואומרת שהיא אוהבת אותו, שהיתה רוצה שיחזור.
“אני יודעת מעצמי ומשיחות עם נשים וגברים, שבדידות יכולה להעביר אנשים על דעתם. קשה מאוד בגיל מסוים להתחיל מחדש. זה כבר לא פרק ב’. בגיל של הגיבורה זה כבר פרק ד’. זאת אשה שאין לה תקומה במסגרת הבורגנית הנורמטיבית. על ילדים היא ויתרה, על מעמד ממשי של סופרת היא ויתרה מראש. רציתי לנסות להבין אם באמת אפשר לאהוב מישהו שהוא רע. מישהו שפגע, מישהו שריסק אותך, מישהו שחיסל אותך. אני חושבת שאפשר אבל היה לי קושי לכתוב את זה. הרי לא הכל רע, אין רוע מוחלט. אפילו היטלר אהב כלבים”.
היא חגגה את יום הולדתה לפני כמה ימים ונזכרת בספר שקיבלה מתנה. היא מראה לי צילום מתוך ספר של הצלמת לי מילר שהיתה גם המוזה של מאן ריי וצילמה גם במחנות ההשמדה. “זה קצת ‘ווגי’ כזה”, אומרת ברנשטיין על הצילומים של מילר במחנות ההשמדה ואז מגיעה לצילום שרצתה להראות. בצילום לי מילר משתכשכת בעירום באמבטיה של היטלר. “כאשר כתבתי את הספר ידעתי שתישאל השאלה איך אשה אינטליגנטית מרשה לעצמה לאהוב נבלה כזאת”.
ולהיות סמרטוט.
“היא לא היתה סמרטוט. קשה לי לחשוב שהיא סמרטוט כי בשנייה שזה קרה היא התעופפה משם, אבל היא מתמודדת. כשאת מגלה משהו נורא על מישהו… בואי ניקח סיטואציה אחרת, אם מחר אגלה שהבת שלי רצחה מישהו, אפסיק לאהוב אותה? לא נראה לי”.
בת וגבר זה לא אותו דבר.
“אלה דרגות קרבה חזקות מאוד. יש שלבים בחיים שבת קרובה יותר מגבר ויש שלבים שגבר קרוב יותר מבת. זאת אשה שלא היה לה כלום קודם וקרוב לוודאי שלא יהיה לה כלום בהמשך. לי למשל יש ילדים, יש ספרים, יש חברים, יש לי יתדות בעולם הזה. היא במובן הזה מאוד שונה ממני. היא אשה קצת מוזרה ביחס לנורמות. אבל לגדול בבית שהיא גדלה בו… אני לא גדלתי בבית כזה. אבא שלי לא ערך מסיבות חשק לאנשי ‘המעבדה’”.
לוותר על פריבילגיות
לאבא האמיתי של ברנשטיין היתה חנות תקליטים בראשון לציון ולאחר מכן בנתניה. הוא אהב בעיקר ג’ז. אמה היתה דור רביעי בארץ, בת למשפחת מייסדים מראשון לציון. “הייתי ילדה בסביבה אשכנזית לחלוטין עם אמא בלונדינית ועיניים ירוקות ואבא שהוא אלג’יראי חתיך, שקלט מהר מאוד את התמונה פה. לחנות שלו קראו רוז’ה ולא אזולאי. מי שהסתובב עם השם אזולאי היו הבנות. אמי שנאה מזרחים, היא התחתנה עם אבי למרות שהוא מזרחי. היא גדלה על האתוס של להתחתן עם פרדסן או גראז’ניק, אלו היו הגברים של אז. אבי לא הגיע עם המזרחיות אלא עם הנתינות הצרפתית הקולוניאלית שלו, הוא הגיע כמי שהיה במלחמת העולם בצבא צרפת החופשית, שיחרר ערים באירופה, קיבל עיטורים ומדליות, דיבר שלוש שפות, שלט במוסיקת ג’ז בראשון לציון של שנת 49′. אמא שלי הפכה אותו להיות גראז’ניק, כלומר ישראלי. היא רצתה שהוא ייפטר מחליפת שלושת החלקים שהוא לבש כשהוא בא לבקר את סבי וסבתי לראשונה”.
את נהפכת לברנשטיין ולא שמרת על אזולאי.
“נולדתי כאילנה אזולאי ונפרדתי מהשם הזה בגיל מאוד צעיר כשנישאתי לראשונה. כאשר נפרדתי מהאבא של הבנות שלי שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. חשבתי שיהיה לי נוח כמשפחה של אמא ושתי בנות שיהיה לנו שם אחד. בסופו של דבר זה מה שהכריע. אני מצטערת על זה, אבל בניגוד לאנשים שמוסיפים עכשיו את השם המזרחי אני לא אוסיף את השם אזולאי. זה מעט מדי ומאוחר מדי ואפילו מריח מניסיון לגזור קופון. אבי היה מזרחי מוכחש. הוא לא היה מוכן להודות שהוא יודע ערבית, לא נפלטה לו מעולם מלה בערבית. מוסיקה ערבית עוררה בו סלידה. בספר יש לה געגועים למולדת הישנה שזה כמובן מזרח אירופה אבל יש לה גם געגועים למולדת הדרומית שאליה אסור להתגעגע”.
יש עכשיו גל חדש של זעם מזרחי.
“הזעם המזרחי שגואה עכשיו בגל שני ושלישי לא יירגע במהירות. המזרחיות היא עוד כשל במפעל הציוני. החל בתביעת ‘זכויות יוצרים’ של האבות המייסדים האשכנזים על תחיית העם היהודי בארצו וכלה בהבניית המזרחים כאחר החברתי-הישראלי. היהודים האשכנזים המזרח-אירופים, האוסטן-יודן הרדופים בתורם, הצליחו בעקבות המפעל הציוני להאדיר את עצמם בסולם החברתי-מעמדי על ידי ‘יצירת’ המזרחי, הנחות לכאורה, הלא-מתורבת, הדומה לאוסטן-יודן. דורות של מזרחים, כלומר אבות ובנים, אמהות ובנות, שסבלו מקיפוח, מהדרה, מאפליה ומגילויי גזענות קשים, קמים שוב ושוב ומקימים קול צעקה, שאותו מכנה ההגמוניה התבכיינות. והצעקה הזאת לא תיפסק במהרה. תהליכים מסוג זה אינם נפתרים בקלות, ואין כאן קיצורי דרך. להבדיל, השחורים באמריקה יכולים להיות דוגמה טובה. 150 שנה כמעט אחרי סיום העבדות, עוולותיה נותנות עדיין את אותותיהן בחברה בארצות הברית בכל תחומי החיים”.
את לא חוששת כסופרת להפסיד קוראים בגלל דעותייך הרדיקליות?
“אני לא חוששת. אם הייתי דויד גרוסמן יכול להיות שהייתי צריכה לחשוש, אבל כיוון שאני אילנה ברנשטיין שאומרת את זה – בלי להמעיט מערך עצמי, פשוט מקריאה הגיונית של מפת הספרות – אז אני לא חוששת. אני רוצה לחשוב שגם אם הייתי דויד גרוסמן וזאת היתה תפישת העולם שלי הייתי ממשיכה לומר אותה. מה יש לי לפחד? זה המקום שלי לא פחות משזה המקום של רונן שובל (מ’אם תרצו’, מ”ס). לתפישת העולם שלי יש זכות קיום לא פחות מלתפישת העולם שלו ואני בוודאי בדיוק כמוהו רוצה שתפישת העולם שלי תנצח, אין לו שום יתרון עלי. אני מקשיבה לו ואני לא מרססת תג מחיר על הדלת שלו. לי יש זכות לגור פה ולו יש זכות לגור פה ולארץ הכבושה יש זכות לגור פה ולפליטי 48′ יש זכות לגור פה ולאומללים והמסכנים שמתדפקים פה על הדלתות ומתחננים על חייהם יש זכות לגור פה. אולי זה נשמע כמו ‘אימג’ן’ של ג’ון לנון, אבל אני באמת לא מבינה מה הבעיה. הדבר היחיד הוא ההכרח של אזרחים סוג א’ כמוני, שזה כל הישראלים, מזרחים ואשכנזים, לוותר על חלק מהפריבילגיות שלנו”.
אנשים לא מתנדבים לוותר על הפריבילגיות שלהם.
“אבל זאת התנדבות טובה לחיים שאין בהם יותר שפך דם וגזענות. צריך לעשות חלוקה יותר צודקת, לא מתוך מרקסיזם אלא מתוך זה שיש פה כמה אוכלוסיות. אי אפשר להמשיך לחשוב שאנחנו נרדפים וקורבנות. מוכרחים להשתחרר מזה”.
מתוך הספר “העיר המזרחית”

חתולי רחוב נצמדו לנו לשוקיים. הם אפילו לא התחננו לאוכל. סתם ביקשו להתחמם. מחככים את ראשיהם בשרירי הסובך שלנו. חתולים בוגרים, מרופטים, מסורסים, קטומי אוזן, ששרדו כבר כמה וכמה קדנציות של מושל העיר הקם להשמידם מדי יום ביומו. שום דבר לא יכחיד את החתולים האלה, חשבתי וזרקתי להם נתח מהבשר שלי. נתח שמחירו בחישוב גס מאתיים מטבע. החתולים רחרחו אותו בחוסר עניין וחזרו להפיק את חום רגלינו. מסתתרים תחת כנפות המעיל שלי. מעיל צמר כבד מימי המלחמה השנייה שמצאתי בארון הבגדים של אמא ואבא. אלה חתולי מסעדה, חשבתי, אוכל זה לא מה שחסר להם בחיים. נזכרתי בגומי, החתולה הקודמת שלי, חתולה שגידלתי במשך שבע שנים עד שהסתלקה יום אחד. תהיתי אם אזהה אותה בין פרולטריון חתולי הרחוב. האם היא שורדת את החורף הנבזי שהומט עלינו.
גם כלבים משוטטים יש לנו ברחובות העיר, כלבים וחתולים שבעליהם לא עמדו בנטל הכספי הכרוך בגידולם. כלבים וחתולים שהושלכו לרחוב כמפלט אחרון. במקום שבו בני אדם מתגוררים ברחוב איש אינו מרים גבה מול כלב חסר בית או חתול. לא מעט כלבים נשחטים כאן למאכל בעידוד מושל העיר, המרוויח מן העסקה משני הכיוונים. מצד אחד אוכלוסיית הכלבים המשוטטים מתמעטת, מצד שני קופת העירייה גדלה.
החורף הזה קשה לכולם, חשבתי. אבל בעיקר לחסרי הבית. מאות בני אדם מתו בחורף הזה. חורף מנוול שהארץ הזאת לא ידעה כמותו שנים רבות. מהגרי עבודה לשעבר, חשבתי, פליטים לשעבר, אנשים שגורלם התאכזר אליהם. אנשים שהמערכת ממשיכה לזהות כלא חוקיים ובלבד שתוכל להתנער מאחריותה עליהם. אנשים שעצם קיומם אינו חוקי. שנולדו מחוץ לחוק, חשבתי. חוקי המדינה שאני חיה בה מבחינים בין בני אדם שיש להם זכות קיום לבני אדם שאין להם זכות קיום. פה ושם צצה ידיעה, באמצעי התקשורת הזניחים, החתרניים, ובה מסופר על מותו של פלוני. פלוני שאינו חוקי. אחד שהצליח להימלט מהמתקנים וגם מחובת הגיוס, חשבתי. תמותת דרי הרחוב אינה משפיעה על מפקד האוכלוסין. תמותת דרי הרחוב אינה משנה את סטטיסטיקת המוות.
במקום שאני גרה בו נחשבו הפליטים למסתננים. כאלה שחצו את גבולות המדינה וחדרו לתוכה ללא אישור. אנשים שלכלכו בצבע עורם את הכמיהה למולדת הישנה, הלבנה. בגל הראשון הוכנסו הפליטים למתקני כליאה, שהיו למעשה מתקני המתה אטיים. חצרות מוות נטועות אוהלים במדבר הארץ שהטמפרטורה מטפסת בו לחמישים מעלות בקיץ וצונחות מתחת לאפס בחורף. שורות-שורות של מחסה מבד, מופרדות זו מזו בבורות לעשיית צרכים, ולהק סוהרים מפקח על כל צעד ושעל. מתקני כליאה שאוכלסו בפליטים ללא משפט ובלי שביצעו עבירה כלשהי. אנשים, נשים וילדים שנמלטו מזוועה אחת ופגשו באחרת. ולא ליום או ליומיים, חשבתי. לתקופה של חמש שנים או עד מוות – מה שיגיע קודם. מכלאה שהפשיטה מרובם צלם אנוש. בלי דין ובלי דיין. מכלאות כאלה היו פזורות ברחבי המדינה. השמועה אומרת שבין העיר הגדולה לעיר המזרחית פועלות עדיין שבע-עשרה מכלאות. מתקני כליאה המאוכלסים ברובם על ידי נשים, נערים שנמצאו בלתי-כשירים לגיוס וזקנים שהצליחו להתגבר על תנאי האקלים הקשים ועל התברואה הירודה במתקני הכליאה במדבר. אנשים, נשים וילדים ששרדו את הגלים הראשונים של הזוועה. ילדים ממשיכים להיוולד במתקנים האלה, חשבתי. תינוקות המושלכים לעולם המקיף אותנו, שגורלם נחרץ מראש. דרווין והתיאוריה שלו אינם מרפים. החזקים, הבריאים גויסו לצבא השחרור. מישהו שם, בעיר המזרחית, הבין שמוטב לגייס אותם. שמדובר בחומר אנושי נקי, ללא סמים ואלכוהול וללא גישה לפורנוגרפיה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>