Publication Content

Political Corruption: The Power of the Game מחקר על שחיתות בישראל
לזכרה של ויקי שירן

ויקי שירן ו”האשכנזים מהבונקר”/
פרופ’ סמדר לביא
כותרת ההרצאה שלי היא “ויקי שירן והאשכנזים מהבונקר”. הכותרת בהשראת מאמר התגובה שכתבה ויקי לעיתון “העיר” באוקטובר 1998, לאחר גליון של העיתון, שנשא את הכותרת, “האשכנזים-מהבונקר: שלושה תל אביבים בשנות השלושים לחייהם חשים במצור. המזרחי לא לוקח שבויים” [1].
ההרצאה שלי עוסקת בקריאת הטקסטים האקדמיים של ויקי. ביקשו ממני להגיד רק דברים יפים. אך הטקסטים של ויקי מושחזים ומקוממים. אתייחס בדברי לדוקטוראט של ויקי, ולאופנים שבהם היה טקסט מכונן, הן לניתוח הראשוני שלה את האשכנזים, והן לאקטיביזם שלה, ולדיאלוג של אקטיביזם זה עם התיאוריה הפמיניסטית המזרחית, שהיא מראשונותיה.
ב 1991 סיימה ויקי לכתוב את התזה שלה, שהוגשה לג’ון ג’איי, הקולג’ המתמחה בקרימינולוגיה ב City University of New York. הכותרת:
Political Corruption: The Power of the Game [2]
זו עבודת מחקר מבריקה, המסתמכת על מחקר ארכיוני משפטי ותקשורתי. העבודה עוסקת ביחסי הגומלין שבין שחיתות פוליטית לבין מנגנוני המימשל בישראל בין 1948-1988.
ויקי בדקה את טווח השחיתות, את התקופות ההיסטוריות בהן היא נחשפת תדירות, או במשורה, את הרקע ההיסטורי-ביוגרפי של הפוליטיקאים המושחתים, וכמה זה לא מפתיע, שהם מופיעים, כברירת מחדל,בזכר. במקביל ניתחה את טווח השליטה, השיפוט והענישה שהפעיל עליהם המימשל.
ויקי בדקה את מי התיר המנגנון השלטוני לחשוף כמושחת, ועל מי הגן המנגנון הזה. היא מיפתה את האופנים, בהם הגן המנגנון על החשיפה ע”י מינוני התיזמור שלה. תיזמור זה גרם לשחיתות להתעלות ולהזדכך אל מעבר להיותה סידרת פעולות קרימינאליות. כך עוקרה השחיתות מהענישה והפכה לקרנבל מתוקשר ונושא פרסים.
בניתוח מעמיק של פרשיה אחר פרשיה בהיסטוריית השחיתות הפוליטית בישראל, הראתה ויקי, שיש מושחתים שוים ושוים-יותר. ככל שהפוליטיקאי מגיע אל זירת הפשע מצוייד ברשת ביטחון ציבורי-היסטורי צפופה יותר, ושייך למפלגה גדולה יותר, כך נוטה המערכת לחסום את שפיטתו על פי סטנדרטים של פשיעה. המערכת עושה זאת ע”י יצירת אקלים תקשורתי של “סקנדאל”, במקום להתייחס בצורה עניינת לחקירה המשטרתית והמשפטית המתבקשת. כך נשארות ההאשמות ברמה הפוליטית, ולא עוברות למישור הפשע בר הענישה.
בערבו של יום, הפוליטיקאים הנשפטים על שחיתות כפשע הם המזרחים והפלסטינים אזרחי ישראל, המגיעים אליה עם רשת דלה של ביטחון הגמוני ציבורי-היסטורי, ושייכים, כברירת מחדל, למפלגות קטנות. הם גם אלה, הנכלאים מאחורי סורג ובריח, היות שהאקלים התקשורתי שיוצרת ההגמוניה סביבם הוא ענייני, ולא סקנדאליסטי. הסקאנדלים הם הפריבילגיה של אלה, המרושתים היסטורית בצפיפות, ובערבו של יום, לא מגיעים אל בית המשפט, ולאחריו, אל הכלא. הם בדרך כלל אשכנזים.
מודלים תיאורטיים אמינים עומדים במבחן הזמן. כשקראתי ערב ההרצאה על גזר דינו של ח”כ סאלח טריף מחד גיסא, ועל ההכשר אותו עומד להעניק היועץ המשפטי לסקאנדל הקלטות והאי וסיריל של גלעד ועומרי והאבא שלהם מאידך גיסא, נוכחתי שוב בגדולתו של המודל של ויקי. המודל אינו רק תולדה של ניתוח החומרים המרכיבים את השלטון שלנו, אלא נובע גם ממחקר משווה של תהליכי ניטרול הקרימינליזציה של השחיתות הפוליטית ההגמונית בגרמניה, צרפת, בריטניה וארה”ב.
מודל הכוח של ויקי הוא פמיניסטי. כמו הפטריארכיה, הכוח השלטוני אינו רק מונוליטי, אלא גם חומקני. היא מסרבת לנפק הסברים לינאריים לגזענות, המנחה את תהליך הפיכת פשע השחיתות ההגמונית לסקאנדל, הנחגג עבור העם כקרנבל-תקשורת. היא מדברת את השתיקות התמוהות של מערכות השיפוט, האכיפה, והתקשורת. כך היא חושפת את המשאים ומתנים, המבנים את השחיתות כקטגוריה קווירית, לא יציבה, של שדות כוח פוליטי-כלכלי-דתי, גם אנכיים וגם אופקיים, הנמצאים בתזוזה מתמדת על הצירים האתניים-היסטוריים-לאומיים של החברה בישראל.
סיפור-העל של הדוקטוראט אומר לנו, שהגזענות אינה רק מנת חלקם של מזרחים כמו אבוחצירא ודרעי, או פלסטינים-ישראליים כמו מוחמד מיעארי. נהפוך הוא – הגזענות היא הכוח האינטגרטיבי, המעצב את “הכוחנות של עילית תרבותית אשכנזית, המדירה בעקביות את רוב החברה הישראלית” [3], למעט, אולי, העילית של שרי המשטרה והדואר.
ויקי מראה, כיצד האשכנזיות, כצורת מימשל, נוצרת כמערכות של מיקומים היסטוריים, חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, המדמיינים עבורינו חפיפה מקובעת בין פשיעה לבין מזרחים ופלסטינים-ישראליים. צורת מימשל זו, לדבריה, היא לכאורה נורמטיבית, עקב כך, שבשיח המשפטי והעיתונאי אודות השחיתות הפוליטית מוסווים יחסי המסמן-מסומן שלה. ההסוואה הזו גורמת לאפקטיביות הרבה, הן של השחיתות, והן של הנורמטיביות שלה. ההסוואה אפשרית, כי האשכנזיות אינה מוגדרת אצל האשכנזים כ”בעייה”, והיעדרותה כ”בעייה” מנכיחה את אפשרות השיפוט והענישה של פוליטיקאים מזרחיים ופלסטינים-ישראליים שסרחו. [4]
מהדוקטוראט של ויקי ניתן להסיק, שהמאבק בגזענות לא צריך להיות נחלת המנוחשלים בלבד. מאבק זה צריך להיות חלק אינטגראלי מהמהלך, המחייב את מרכז הכוח לפענח את עצמו, למען יצירת חברה אזרחית, שוויונית ודמוקרטית בישראל.
ויקי מיעטה לכתוב כתיבה אקדמית. האקדמיה הישראלית, בפוגשה תזה מקורית, רהוטה ומוכחת שכזו, שנכתבה בניו-יורק, פחדה ממנה. לכן לא העניקה לויקי את הפריבילגיות הדרושות ליצירת מרחבי הזמן והמקום הנחוצים לכתיבת מאמרים וספרים מדעיים.
אולי, במבט לאחור, כתבה ויקי ב 2003: “היעדר הטקסטים [האקדמיים-ס.ל.] … קשור קשר הדוק לדיכוי הכלכלי ולהדרת נשים מזרחיות… בחלקו נובע הדבר מדה-לגיטימציה כוללת של הביקורת המזרחית על ההגמוניה האשכנזית… המונח ‘אשכנזים’ בו אני משתמשת כבדרך שיגרה מעורר לא פעם סלידה אינסטנקטיבית בקרב אשכנזים ואשכנזיות.” [5]
במאי 2003, לאחר עשור של מחקר, כתב הפרופ’ יעקב ברגמן, מהמרכז לחקר הרציונאליות באונ’ העברית, מכתב פתוח אל הרקטור. במכתבו תיעד את תרבות ה-חבר’ה-טוקראטיה של האקדמיה הישראלית. בין השאר בדק את נסיעות הפרופסורים לכנסים חסרי ערך, או את השתתפותם בפאנלים חסרי ערך בכנסים בעלי ערך. כמו כן בדק את קידומם על סמך פירסומים בכתבי עת שוליים, או אפילו על סמך פירסומים בכתבי עת מכובדים יותר, שלעיתים נדירות זוכים לציטוט כלשהו מעבר למאמרים שכותבים שאר החבר’ה במועדון הפקולטה המקומי. הוא ביקר את בינוניות הסגל, המפחד מקליטה וקידום של מצטיינים, ולכן מדיר אותם. [6]
בספרו “המאבק המזרחי בישראל, 1948-2003″, מנתח סמי שלום שטרית את ציר הראדיקליות של השיח המזרחי, המשלב אג’נדה אקטיביסטית עם כתיבה אקדמית. הוא משתמש במודל האינטלקטואל האורגאני של גרמשי, אותו זה, הפועל מתוך הקהילה ולמענה. שטרית ממפה את מסע האינטלקטואל על ציר הראדיקליות החותר תחת המימסד האשכנזי – מסע המתחיל בתיוג השלילי שלו, ממשיך בפסיכולוגיזציה, ומשם, לדה-לגיטימציה ובידוד, עד כדי הפללה, לפעמים. [7] כך בנוייה מערכת הקרימינליזציה השלטונית, המטפלת בפורצי דרך.

“הם נוטרים ונוקמים”, נהגה ויקי לומר. בעיתון, כתבה בנימוס: “הם חושבים, שמדובר באוסף של טרגדיות אישיות, ולא בטרגדיה עדתית קולקטיבית”. [8]
בתובנותיה החדות, העומדות במבחן הזמן, ויקי לא רק שהקדימה את ברגמן ושטרית לפחות בעשור. היא החליטה להקדיש את מירב זמן הכתיבה שלה לציבור הרחב. בכך יצרה אקדמיה בעברית ובגובה העיניים לכולנו. דרך התקשורת הכתובה והאלקטרונית סללה את דרכה, ואת דרכו של המאבק המזרחי, לכל ביית בישראל.
הדוקטוראט של ויקי הוא המפתח לניתוח הכתיבה שלה בשנים שלאחריו בנושא האשכנזיות, במיוחד על אותו אחד אותו כינתה גי”א – גבר ישראלי אשכנזי. דרך פירוק גבריותו של גי”א כמערכת שליטה והגמוניה, ודרך החברות ב”קבוצת נשים מזרחיות”, היא בונה את אושיות הכתיבה על פמיניזם מזרחי.
כשהזדעקו אבירי הגבריות החדשה, מבית המדרש הקUולי שבין שיינקין למערכת “העיר”, למראה “ים הדמעות” של רון חכלילי ושוש גבאי [9], כתב עטה המושחז של ויקי על הסירוב שלהם לקחת אחריות על הפריבילגיות שלהם ושל הוריהם, ולהכניסן, במקום, למאגר חלוקת הצדק האזרחי: “זה דיון רדוד, נרקיסיסטי, תלוש מהמציאות, שהתמהיל שלו הוא מעט בוטות ומעט שנינות של גברים בבונקר.” מאידך, על זה מהם, שלא התבייש ולא התכחש לבית הוריו, ולא התחבא, כדבריה, מאחורי הניפנוף בשואה ובש”ס, כתבה: “הרגשתי שיש בו פגיעות גדולה, וגם אם הוא תופש את יאושו כאשמתי, אני מוכנה להתאמץ ולשכנעו להיות חברי. אולי נוכל להיעזר זה בזו, ולהרגיש סופסוף כאן, במזרח התיכון, בביית”. [10]
כך ויקי. ביקורתית עד הסוף בניתוח החברתי-תרבותי שלה. אך יחד עם זאת, בחיוך, בנדיבות ובהכלה, מוכנה תמיד לבנות גשרים אנושיים מעל תהומות ההבדל.
בכותבה על הפמיניזם של שנות ה 1970 וה 1980, אמרה ויקי: “ייתכן, שהסתגרותו ואף התנערותו של הפמיניזם בישראל מן הפרובלמטיקות החברתיות, גרמו להישארותו כפרח קיר בשיח הציבורי” [11]. כדי לחלץ אותו ממעמדו זה, הצטרפה ליוזמה של אילנה סוגבקר וחנה כהן-לנגר. יחד עם רונית דגן-טימסית, יונית מנצור-שחר, אילנה שמאי, אירית דלומי, רותי גור, יעל צדוק, יפה אשכנזי, שושה גורן וזהבה גולדשטיין, הקימו לאחר חזרתה מארה”ב את “קבוצת נשים מזרחיות”. אני הייתי זו, שהיתה “פרח קיר”, כשבאתי, קייץ אחד, מארה”ב, בלשונה הצינית, “להיצמד אליהן כאנתרופולוגית” [12]. והאנתרופולוגיה, כך הודיעה לי, בהסתמכה על קריאתה בשמואל נוח אייזנשטאדט (סוציולוג, בעצם…) ובמשה שוקד, היא עוד זרוע שלטונית אותה מפעיל הקולוניאליזם על המנוחשלים.
מנקודת הזמן של פעילותה ב”אחותי”, כתבה ברטרוספקטיבה על התבחנות השיח של “קבוצת נשים מזרחיות”, והקואליציות התיאורטיות אותן יצר:
“הפמיניזם המזרחי מציג חשיבה ביקורתית שעוצבה … בישראל, תוך כדי דיאלוג עם … פמיניסטיות שחורות ו… בנות העולם השלישי. … כך חושף הפמיניזם המזרחי את הפרקטיקה הרווחת של הפמיניזם האשכנזי לדברר את עצמו כפמיניזם המייצג את כלל הנשים, ולהציג את סדר היום … של נשים אשכנזיות … כאילו היה זה סדר יום אוניברסלי … היינו, כאילו באמת היו גם נשים מזרחיות ו… פלסטיניות … שותפות לקביעת … השיח ו… המאבקים. … אבל, כמובן, אין זו שאלה של ייצוג קישוטי אלא של חלוקת כוח. הפמיניסטיות האשכנזיות ערות לביקורת של הפמיניזם המזרחי המקביל בין דפוסי ההתנהגות שלהן כלפי מזרחיות וכלפי … פלסטיניות, ובין דפוסי ההתנהגות של גברים כלפי נשים. אבל, כמו הגברים המזלזלים בטענות לאפליה על רקע מגדרי, גם הן מזלזלות בטענות לאפלייה מצידן על רקע מעמדי, עדתי ולאומי. ההתעלמות הזו מאפשרת להן להופיע במצג כוזב כאילו הן מייצגות … את מחצית מאזרחי המדינה, במקום שיופיעו כנציגות סקטוריאליות של מיעוט מוגדר … מול הביקורת הנוקבת, גם הן, כמו הגברים, מפעילות טקטיקות השתקה וגינוי בנוסח ‘במקום להילחם בדיכוי האמיתי, אנחנו נאבקות בינינו’. כמובן, קל להן להשיג הנהוני הסכמה מפני שביקורת מזרחית מגונה בלאו-הכי בשיח ההגמוני הרווח בישראל.” [13]

כשם שכתבה את השתיקות של מערכות השיפוט והענישה אל מול השחיתות של ההגמוניה, ובכתיבתה העצימה את הדמוקרטיה בישראל, כך, גם כן במחיר אישי גבוה, כתבה ויקי את ההשתקות של ההגמוניה הפמיניסטית, ובפעילותה העצימה כלל הנשים בארץ.
ובלשונה שלה: “ברגע שהמזרחיות נכנסו אל הפמיניזם דרך הדלת הראשית, הפך הפמיניזם בישראל לרעיון עממי יותר, נגיש, רלוונטי, מקיף יותר, תוסס יותר. הנשים המזרחיות העניקו את המסה הקריטית, הנחוצה להפיכת הפמיניזם לרעיון של רבות ורבים בישראל”. [14]
ויקי – אני – אנחנו – מחוייבות לאוטופיה שלך. הטרוטופיה, בעצם. כמו שכתבת: “לברוא אשה חדשה… לברוא עולם חדש…” ולזכור תמיד כי “ברור שאי אפשר לברוא אשה חדשה בלי לברוא עולם חדש, וכי בבריאתו של העולם החדש יהיה על האשה הישנה, המדכאת, להיעלם יחד עם שלל דיכוייו של העולם הישן.” [15]
נמשיך כולנו, פלסטיניות, אשכנזיות ומזרחיות, לסביות והטרואיות, נשים וגברים, הן להתבחן ולערוך כל אחת לעצמה בדק ביית, והן להיעזר זו בזו – לפעול, לחקור, לכתוב, להפגין – למען נרגיש כאן, במזרח התיכון, בביית.
יהי זכרך ברוך.
הרצאה שנישאה במפגש לזכרה של ד”ר ויקי שירן באוניברסיטת תל אביב
“ויקי שירן – המהפיכה שאינה נגמרת”
30 באפריל 2003
[1] ראו העיר, גיליון 939, 25 ספטמבר 1998, “האשכנזים, מהבונקר: שלושה תל אביבים בשנות השלושים לחייהם חשים במצור. המזרחי לא לוקח שבויים”, ע”מ 34-49 ושירן, 1998, “מנותקים. בדיוק כמו ההורים שלכם.” העיר 2 אוקטובר 1998, ע”מ 60.
[2] עבודת הדוקטוראט של ויקי תהיה זמינה בקרוב בספרייה של מכללת בית ברל.
[3] ראו שירן, ויקי, 2002-2003. “הקרב על תכנית הלימודים בספרות.” הכיוון מזרח 6:6-14
[4] מזה שנים אני עומדת, נפעמת, מול הברק והמקוריות בהן ויקי חוזה, אינטואיטיבית, מהלכים בתיאוריה הפמיניסטית. העיסוק פורץ הדרך בתיאוריה הפמיניסטית הדנה בלובן כקטגוריה מוגזעת החל כשנתיים לאחר פרסום הדוקטורט של ויקי, כשם שהתבטא בספרה עטור הפרסים של
Ruth Frankenberg. 1993. White Women, Race Matters. Minneapolis: University of Minnesota Press.
[5] ראו שירן, 2003, http://www.kedma.co.il/VikiShiran/Vki01.htm . המאמר התפרסם לראשונה בפנים 22.

[6] ראו http://pluto.mscc.huji.ac.il/~msyberg/Higher_Education/
[7] ראו שטרית, סמי שלום. 2004. המאבק המזרחי בישראל, 1948-2003. תל אביב: עם עובד. במיוחד ע”מ 308, 312. ראו גם http://www.kedma.co.il/opinion/opinionfile/LaviSmadar150903.htm
[8] ראו שירן, 1998, שם.
[9] ראו העיר 1998, שם.
[10] ראו שירן, 1998, שם, על ירמי פינקוס.
[11] ראו שירן, ויקי. 2002. “הייצוג העצמי הסימטרי: תרומת הנשים המזרחיות לפמיניזם הישראלי.” בתוך עזות מצח: פמיניזם מזרחי. עורכת, ורדית דמרי מדר. ירושליים: תא הסטודנטים לצדק חברתי – צ”ח. ע”מ 12-19.
[12] שירן, 1998, שם.
[13] ראו שירן, 2003, שם.
[14] ראו שירן, 2002, שם.
[15] ראו שירן, 2002, שם.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>