Publication Content

ישראל, לאומיות, דמוקרטיה ושלום
ישראל, לאומיות, דמוקרטיה ושלום
מ. אלחיאני
© 2014
מלאום כמושג נגזרים שתי משמעויות:
המשמעות הראשונה מביעה שחרור מעול סמכות מלוכני, קיסרי, קולוניאלי או כוחני אחר, לטובת שלטון עממי השואב מחופש אישי, שויון ואחווה, במילים אחרות לאומיות ששואבת מדמוקרטיה,
המשמעות השניה מביעה התגוננות מגזר ציבורי אחד, לרוב בעל זהות אטנית או דתית, מפני מגזר אחר. לעתים קרובות, תהליך ההתגוננות נקשר במתן עדיפות למגזר אחד על חשבון האחר, במלים אחרות לאומנות ששואבת מנטיות לא דמוקרטיות שיש בהן דכוי של האחר (וינוק 1982, 2014 ראה דפים 13-16).
שחרור העמים נקשר לתנועות רעיוניות מהפכניות צרפתיות ואמריקניות, שבאו לידי בטוי בהסכמים בין לאומיים (1918 וכן 1920 בסן רימו וכן ורסאי) שהניחו את היסוד לסדר עולמי חדש, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ושמו קץ לשלטון עריצים ששאבו מכוח מלוכני, קיסרי, או כוחני אחר לטובת שלטון עממי ששואב מחופש אישי, שויון ואחווה, במילים אחרות לאומיות ששואבת מדמוקרטיה. במסגרת הסדר העולמי החדש פורקו אימפריות ישנות והוקמו מדינות לאום רבות. במסגרת זו ניתנה ליהודים זכות להגדרה עצמית בפלסטינה המנדטורית משני עברי הירדן. ההוצאה לפועל של זכות זו נתקלה במספר מגבלות.

ראשית, חבר העמים נתן מנדט לבריטים לסייע ליהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל משני עברי הירדן, אלא שהבריטים התחייבו כלפי שבטים ערביים לסייע להם להקים ממלכה ערבית גדולה באיזור סוריה ולבנון לפי הסכם סיקס פיקו. אולם משניתן המנדט על סוריה ולבנון לצרפת ולא לבריטניה, הבריטים ניסו למלא את התחייבויותיהם כלפי שבטים ערביים על חשבון הזכות שניתנה ליהודים להגדרה עצמית משני עברי הירדן. כתוצאה מכך, ניתן עבר הירדן המזרחי לעבדאללה, שהומלך על מדינה חדשה בשם ירדן. בנוסף לזאת, נתנו הבריטים את עירק לפייסל, כתחליף לסוריה ולבנון. במקביל, נתגבשה התנגדות ערבית להקמת מדינת יהודית בשטחי פלסטינה המנדטורית ממערב לירדן. ערבים שישבו באיזור זה, טענו שאין לנשל אותם מהחזקה שיש להם על שטחי פלסטינה המנדטורית, אם כי יש עדויות בעלות משמעות שהאיזור היה נטוש ודליל באוכלוסיה ערבית.

מסתבר, שבסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 יהודים התחילו לקנות אדמות בפלסטינה הטורקית והמנדטורית ותוך כדי כך להביא לתנופת פיתוח משמעותית, כחלק מן המאמץ להניח את היסודות להקמת בית לאומי יהודי. מאמצי הפתוח של היהודים משכו מהגרים ערבים ממדינות שכנות כגון מצרים, סוריה ולבנון, לעבור לאיזורי ההתיישבות היהודיים, לעבוד ולתרום בכך להתפתחות פלסטינה, תוך כדי עבוי האוכלוסיה הערבית, שלימים תזוהה כאוכלוסיה פלסטינית. בשם אוכלוסיה ערבית זו דרשו מדינות ערב זכות להגדרה עצמית לפלסטינאים בפלסטינה המנדטורית. על בסיס זה התנגדו הערבים להקמת מדינה יהודית, בדחותם את החלטת האו”ם לחלוקת פלסטינה המנדטורית בין יהודים לערבים וגם בזה שבחרו באמצעי מלחמה למנוע את הקמתה של מדינה יהודית.
משקמה המדינה היהודית בחלק משטחי פלסטינה המנדטורית, ירדן שלטה בחלק מעבר הירדן המערבי ומצרים שלטה בחלק נוסף באיזור עזה. בשני המקרים, ירדן ומצרים לא מצאו לנכון לסייע לערביי פלסטינה שהיו תחת שליטתם להקים מדינה פלסטינאית עצמאית. מדינות ערביות גם לא סייעו לפליטים פלסטינאים להיקלט בתחומיהן, ובחרו להנציח את מעמדם כפליטים לאורך ימים, תוך דרישה להשיבם לשטחי שליטה של ישראל.

ראוי לציין שמאז הקמתה של מדינת ישראל, נקלטו בה יותר פליטים יהודים מארצות ערב (קרוב למיליון יהודים) מאשר מספר הפליטים שנטשו את פלסטינה המנדטורית (קרוב לשלושת רבעי מליון). פליטים יהודים מארצות ערב שיקמו את עצמם במדינת ישראל, אם במאמצים אישיים ואם בסיוע יהודים מארצות אחרות, ובעיקר מאמריקה. כאמור, פליטים ערבים לא זכו לאותה מידה של שיקום, אם במאמצים עצמאיים ואם בסיוע אחר.

על רקע זה ראוי לדון בהתפתחות הלאומיות והדמוקרטיה בישראל וגישתה לשלום.

לאומיות ודמוקרטיה בישראל

ישראל הכריזה על עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
בהכרזה זו מובנה מתח בין הגדרתה של החברה הישראלית כחברה ששואבת את לאומיותה מערכים דמוקרטיים אוניברסליים.

מלאומיות כמושג נגזרים שתי משמעויות:
המשמעות הראשונה מביעה כמיהה לשחרור מעול סמכות כוחנית כגון זו של מלך, קיסר, אימפריאליזם קולוניאלי או כוח נצלני אחר, והחלפתו בשלטון עממי ששואב מחופש אישי, שויון ואחווה, במילים אחרות לאומיות ששואבת מדמוקרטיה. המשמעות השניה מביעה רצון להתגוננות של מגזר ציבורי אחד, לרוב בעל זהות אטנית או דתית, מפני מגזר אחר. לעתים קרובות, תהליך ההתגוננות נקשר במתן עדיפות למגזר אחד על חשבון האחר, במלים אחרות לאומנות ששואבת מנטיות לא דמוקרטיות שיש בהן דכוי של האחר.

אין ספק שהחברה הישראלית חוותה ועודנה חווה איום קיומי משמעותי, משום כך כמיהתה ללאומיות ששואבת מדמוקרטיה נתונה ללחץ מובנה ומתמיד להתגונן מפני איומים על קיומה.

התגוננות זו באה לידי בטוי במדיניות ממשל צבאי בישובים ערביים עד שנת 1966, חוקים שמאפשרים מעצרים ללא משפט במקרים שקשורים לבטחון וכדומה, אבל גם הפרדה ממשית בין יהודיים לערבים באיזורי התיישבות, מערכות חינוך, הזדמנויות לעבודה וכדומה.
מעבר למאמצי ההתגוננות של ישראל כחברה, תהליכים ברמה פרטנית הביאו להתפתחות ערכים ונורמות חברתיות שיש בהן כדי להביע התגוננות מפני כל אלה שמוגדרים כאחרים. באופן כללי, האחר המאיים העיקרי הוא ערבי מארץ שכנה שאין עימה שלום (כגון סוריה), אבל גם ערבי שמחזיק בעמדות שיש בהן איום על קיום ישראל (כמו חיזבאללה וחמאס), ובמידה פחותה גם ערבי ישראלי בשל הזדהות או זהות ערבית מופשטת וכוללנית חופפת לאחר המאיים, ואפילו יהודים בעלי תדמית או רקע ערבי כלשהו, כגון יהודי ארצות ערב.

בחיי יומיום, מאמצי ההתגוננות באים לידי בטוי גם בגנוי האחר ודעות קדומות ותגים שמדביקים לאחר, אבל גם לאלה שמתריעים נגד שימוש מופרז בגנויים ודעות קדומות ואפילו הבעת דעות שיש בהן כדי להדגיש ערכים ששואבים מערכים אוניברסלים כגון חופש, שויון ואחווה, ובמילים אחרות ערכים ששואבים מלאומיות דמוקרטית. כך למשל, אנשים כמו אורנה בנאי זכתה לגנאי משום שהביעה דעה שיש בה כדי להזהיר מפני שימוש מופרז בגנויים ודעות קדומות כלפי האחר,מתוך רצון להדגיש ערכים אוניברסלים חשובים לנו כגון חופש, שויון ואחווה, ובמילים אחרות ערכים שיש בהם טעם לאומיות דמוקרטית.
ראוי לה לישראל ללמוד מחברות אחרות בענין זה. כך למשל, החברה הקנדית נאלצה להתמודד עם הבדלים מגזריים בין צרפתים לאנגלים, בין אינדיאנים ללבנים, ובין מהגרים מארצות שונות ומאפיינים מגוונים. לשם כך, החברה הקנדית בחרה באופן ברור וחד-משמעי להדגיש ערכים אוניברסליים, שיש בהם כדי להדגיש שויון ואחווה בין מגזרים בין תרבותיים שונים ומגוונים, כנגד ערכים שיש בהם כדי לחזק נטיות להתגוננות מפני האחר.

יש להביע תקווה שמאמצים בחברה הישראלית להדגיש שויון ואחווה בין מגזרים בין תרבותיים שונים ומגוונים, יובילו לאיזון רב יותר בתוך החברה הישראלית וגם ליחסים בריאים יותר בינה לבין שכנותיה ובינה לבין כל אלה שיש להם מאפיינים שונים ממנה, אם בעלי מאפייני זהות ערבית ואם בעלי מאפייני זהויות אחרות בארץ ובעולם.
חשוב לציין גם את הצד השלילי שמשתמע מדיון זה, לחיזוק נטיות להתגוננות מפני האחר יש מחיר כבד, משום שמשתמע מכך חברה ישראלית לא הוגנת, שיש בה אי שויון מובנה ומתחים הרסניים, שמרחיקים אותה מן התקווה לשלום בתוך תוכה ובינה לבין שכנותיה.
שעת הבחירה

מנהיגי ישראל נחשפו לפני שנים רבות לאפשרויות שאויבים שכנים ורחוקים יפתחו שיטות לחימה שיקשו עלינו התגוננות ללא הרס רב. מנהיגי ישראל הגיבו באותם תרגילי תחזית בזלזול באשר ליכולותיהם של אויבי ישראל לפתח שיטות לחימה יעילות. אותם מנהיגים האמינו שהם ‘חכמים יותר’ ועל כן תמיד יגברו על אויביהם. בגישתם זו, השתמעה חשיבה לא דמוקרטית, שיש בה זלזול לא רק באויבי ישראל, אלא גם בהפחתה בערכם של אזרחי ישראל לגווניהם. מסיבה זו, לא התפתחה בישראל מדיניות של שיתוף אזרחים בעיצוב דמותה של ישראל כחברה הוגנת ורודפת שלום. והנה מתקרבת שעת האמת, אירגונים עוינים כגון חמאס וחיזבאללה מצליחים לפתח שיטות לחימה שיש בהם איום ממשי להמשך קיומה של החברה הישראלית כחברה הוגנת, שמדגישה ערכי שויון ואחווה. בכל זאת נותרה בידינו הבחירה בין ערכים של שויון ואחווה ללאומנות הרסנית ששואבת מנטיות לא דמוקרטיות, שיש בהן דכוי של האחר. נקווה לבחירה טובה שתקרב אותנו לשויון ושלום.
מקורות
Winock, M. 2014 (1982) Nationalisme, antisemitisme et fascisme en France, Editions du Seuil (2014 french edition)

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>