Publication Content

בין נבואה לחורבן וישראל היום
בין נבואה לחורבן וישראל היום
2014 © מ. אלחיאני

‘השמר והשקט’ יעץ הנביא ירמיהו למלכים, שלא להתערב במאבקים ומלחמות בין מעצמות גדולות ושכנים, כדי להציל את ארצו מחורבן ולא שמעו בעצתו, אלא ראו בו מיטרד (כמו נביאים אחרים: נחום א: טף, תלמוד בבלי: תענית כב: ע”ב, מלכים ב: כג, כה).
הנביא צעיר אינו שש לנבא. הוא יודע שנביאים נרדפים ומשלמים מחיר כבד על הביקורת שהם משמיעים באוזני בני עמם, ומנסה להתחמק מהמטלה (‘הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי,’ ירמיה א: ו-ז), אלא שאלוהים שם דברים בפי זה שנולד לנבא, ולא נותר לו אלא לאמר אותם (‘הנה נתתי דברי בפיך’), גם אם הוא נאלץ להקריב את עצמו, לא לקחת אישה ולגזור על עצמו חיים ללא משפחה וילדים, משום שהוא חוזה עתיד עכור לעמו ומחשש שגורל היקרים לו יהיה חרב ומאכל לעוף השמים (ירמיה טז: א-ד).
אולם גם הנביא נועד להזהיר מפני חורבן, קשה לו שלא ליחל עתיד טוב לבני עמו. הוא מבחין שמימים קדומים נבדלו בני רחל מבני לאה, יוסף היה למשביר ויהודה למורה, זה מכלכל וזה מלמד. הוא מבחין בחיסרונו של לכל אחד, והוזה לחבר את השניים לאומה אחת בהנהגה המבטיחה של יאשיהו. ולרגע, הנביא מניח למילות החורבן הצפוי, כדי לנחם את ילדי רחל, בני יוסף, שבטי אפריים ומנשה, שהוגלו בידי אשור, שעוד ישובו לגבולם, לנטוע כרמים, תחת מנהיגות מאחדת והוגנת, שצדק ומישפט לעיניה (ירמיה כג).
הנביא מהלך בין ענתות לירושלים, בין ספר למרכז, וקשה לו שלא לראות את הצביעות והשקר שמתחת למכסה המוסר הלקוי, כי ‘באותם ימים, לא נמצא עושה משפט בחוצות, גם לא צדק בירושלים, כי אם דלות ועוז פנים, למרות הרפורמות של יאשיהו (ירמיה ה: א-ה). והנביא מיטלטל בין תקווה ליאוש, שהכל שקועים בעבודת שווא (ירמיה ז). ובראותו את המתרחש לנגד עיניו, הוא מזהיר: ‘ אל יתהלל חכם, גיבור או עשיר, כי אם בחסד משפט וצדקה בארץ’ (ירמיהו ט).
ומרוב טלטלה, הנביא מסיק: כי מה שהיה, הוא שיהיה, כי מקטן ועד כהן, הכל דוהרים כסוסים במרוץ שקרים (ירמיה ח: ד-י). והוא נקרע, כי אינו רוצה לשאת בשורה רעה לעמו, ומאחל לעצמו אובדן במים (ח: כג) או מדבר (ירמיה ט: א), שלא להיות בחברת מנאפים, החפצים במותו (ירמיה יח: יט-כ).
המצרים ממליכים את יהויקים, שבימיו כל האלים גבר. והדבר מקומם את הנביא, והוא עולה למקדש לזעוק: שבאין צדקה ומשפט, אין חוסן למקדש, ושגורלו יגזר לחורבן כשילה. וגדולים כקטנים מבקשים להמיתו (ירמיה כו: א-ט). ובכל זאת יש שקם להצילו ושופטים מכריעים את הדין לטובתו, שיש מאמינים שנבואה יכולה לעורר תשובה ויש עוד סכוי למנוע את החורבן הקרב ובא (ירמיה כו: טז). אלא שמשזכה הנביא להכרה, הוא שב לנבא חורבן, בסמליות רבה, כזו של כלי חרס שמתמנפץ במקום תועבה, בגיא בן הינום, הוא גיא ההריגה (ירמיה יט: א-ו,י-יג, ז: כט-לד), משום שבבל תחריב את ירושלים ותגלה את יושביה (ירמיה כ: ג-ו). הנביא אומר את הדברים הקשים בעל כורחו, למרות הלעג, ולמרות ענויי המהפכת (ירמיה כ: ז-י).
והנה נבוכדנצר מביס את מצרים וכובש את ירושלים וכל האיזור, ומנהיגות ישראל מלאה תמיהה, שנבואת ירמיה מתגשמת לנגד עיניה. ואף על פי כן, המלך לא שש לשמוע עצה, אלא רודף את הנביא, אף שהדבר מביא אסון על עצמו ובני עמו (ירמיה ד: ה-י, לו: ב-כו). ירושלים נכנעת ללא מלחמה וכל האליטה, בראשות המלך יכניה, יוצאת לגלות לבבל (מלכים ב: כד, יב-טז, ירמיהו כב: כד-כז).
נבוכדנצר ממליך את צדקיהו בן יאשיהו, ומצפה ממנו לנהוג בתבונה ולשמור אמונים לבבל. גם בלב הנביא מתחדשת התקווה שהעם יתקן את דרכיו, אך שארית הפליטה ממשיכה בדרכה הקלוקלת. כוחניות וניצול כל כך נפוצים, שהנביא בוחל בשארית בני עמו כבתאנים רעות, ופתאום הוא מתגעגע לגולים, בתקווה שמהם יצאו תאנים טובות, לכישובו ארצה לגאול את ישראל ( ירמיה כד: א-י).
בין גולי בבל לתושבי הארץ מתפתח ויכוח בדבר הבעלות על הארץ. הגולים רוצים לשמור על זכות הבכורה, בשעה שתושבי הארץ, שטעמו את יתרונות השררה, רוצים לשמור לעצמם את מחמדיה. והנביא החרד לגורל בני עמו מזכיר למתווכחים שזכות נירכשת במעשים טובים, בצדקה ומשפט (יחזקאל יא: יד-טז, לג: כד-כה). ירמיהו מעודד את הגולים לדבוק בתיקון. אולם מאחורי מאבק הכוחות בין גולים לתושבים, מסתתר הפתוי שלא לקבל את דין הגלות והשעבוד לבבל (ירמיהו כט). הנביא שוחה נגד הזרם. רבים בגולה, בישראל ובאיזור קוראים למרוד בבבל. אבל ירמיהו חושש לגורל ירושלים, שאם תתפתה למרוד, חורבנה יהיה סופי (ירמיהו כז: ב-יז).
ירושלים נכנעת לפתוי ומצטרפת למרד. כצפוי, היא משלמת מחיר כבד. תפילות ותעניות של רגע אחרון לא עוזרות. מנהיגי ישראל לא השכילו לשמור נאמנות לבבל החזקה, גם לא על נייטרליות, ותמיכה מעמי האיזור לא באה (מלכים ב, כה: א-ב, ירמיהו יד:יד-טז, יט-כב, כא: ג-י, מלכים ב כה:יא, ירמיהו לד: א-ז, כ-כב, לז: ו-י, יחזקאל יז: יא-כ ). ירמיהו קורא לעם להיכנע, נכלא ומשלם מחיר כבד על נבואותיו (ירמיהו לז: יא-טז, יז-כא, לח: א-ד, לח: ו). ירמיהו אינו מרפה מנבואת החורבן, הוא קורא להיכנע לבבל להציל את ירושלים משריפה, (ממש כמו יוסף בן מתתיהו בימי בית שני) (ירמיהו לח: יד-יח). אבל גם בשעת דחק, אין הוא מרפה מן התקווה להתחדשות. הוא קונה שדה בענתות בניגוד לכל הגיון, משום שהוא מאמין בשיקומה של הארץ ביום מן הימים (ירמיהו לב: טז-כה, לו-מד, לג: י-יא, יד-טז).
המלך מבין שסוף ירושלים לחורבן, כפי שניבא ירמיה, אך אין לו אומץ לקרוא לכניעה. יועציו הקנאים סוחפים אותו למרוד בבבל. המרד נכשל. המלך מבקש לברוח לעמון, נתפס, רואה את בניו נשחטים לנגד עיניו, ולאחר מכן, מנכרים את עיניו ומובילים אותו לגלות למען יראו ויראו (ירמיהו לט: ג-ה, ו-ט).
חיילי בבל, בסיוע אדומים מחריבים את ירושלים, שורפים את בתיה ומגלים את תושביה. הנביא יחזקאל מתאר את ההרס כמעשי מלאכי אלוהים ואינו מזכיר את מעורבות בבל (יחזקאל ט: ה-י). עונשה של ישראל בא משמים. בפי חכמים, חייב צדיק לזעוק חמס, כשישראל חוטאים, אפילו ישלם בדמים, שאם לא כן, דינו כאילו נתן יד לתועבה, שישראל ערבים זה לזה. אדם חייב להציל את האחר מידי רשעים (תלמוד בבלי, שבת נה ע”א).
רבים מאלה שהבינו שאין תחליף לכניעה, גלו מרצון לבבל. המתנגדים נלחמו בחיל הכיבוש ללא הועיל. בסופו של דבר, המלך ותומכיו נאלצו לברוח, נתפסו ונענשו. גדליה נתמנה לנהל את ענייני שארית הפליטה כפקיד עליון, לא מלך. אולם נאמני המלוכה, קנאים לעצמאות ישראל בהנהגת בית דוד, לא היו מוכנים לאפשר לאיש שאינו מצאצאי המלוכה לשלוט במקומם. הם רצחו את גדליה וכל שהיה עימו ונסו למיקלט במצרים (מלכים ב כה: כג-כו). ולא הסתפקו הקנאים ברצח גדליה, והוסיפו לשפוך דם תמימים שעלו לרגל למקדש החרב, ועוד גזלו את ממונם (ירמיהו מא: ז-ט).
שארית הפליטה, החרדה לנקמת בבל על רצח הממונה מטעמה, מחליטה לרדת למיקלט במצרים, בניגוד לעצת ירמיה. והנביא הרצוץ נסחף עם היורדים למצרים (ירמיה מב: ז-יא, יג-יד, מג: ה-ז). היורדים נשאבים לתוך החיים הנוחים במצרים וגם מתפתים לעבוד את אלילי המקום, למרות אזהרות הנביא (ירמיהו מג: ט-יג, מד: ז-י, טו-יט, כו-כט).
וכפי שניבא הנביא, בבל כובשת את מצרים, ושוב נגזרת גלות על שארית הפליטה בבבל. והנביא נסחף עם בני עמו לבבל. שם תלמידו, ברוך בן נריה, מלמד את עזרא הסופר שגדול תלמוד תורה מבנין בית המקדש (תלמוד בבלי, מגילה טז ע”ב). ועולם הנבואה עובר לידי סופרים וחכמים.
בית ראשון ושני חרבו, שצדק ומשפט חסרו בארץ, קנאים כפו עצמם על רבים, ומרוב קנאות לא נותר מקום לעצת חכמים. אז, גם היום, מצווה להישמר ממעורבות במלחמות קטנות כגדולות, ולא לקחת חלק במאבקים בין ניצים קרובים ורחוקים. לעתים חייב אדם לקבל את הדין בצנעה, במיוחד כשגדולים כופים עצמם עליו. לו שמעו בני ישראל לעצת נביאיהם, לא היו חרבים בית ראשון ושני, פזורת ישראל לא היתה גדולה, והגלות קצרה. על ישראל להפיק לקחים מן העבר. כי מה שהיה הוא שיהיה, אם לא נשכיל לבנות חברה הוגנת, ואם לא נמצא דרך לחיות עם שכנינו בשלום, קנאים יביאו חורבן לפתח ביתינו .

השלכות לימינו אלה

משחרב המקדש בטלו קורבנות ונבואה,
בטלו שאינם עיקר,
שאלו מהו עיקר?
השיבו חסד וצדק,
לגר, ליתום ולאלמנה,
לישראל ולעמים,
שיגור זאב עם כבש,
שלא נדע עוד מלחמה.

דור דור ונביאיו
דור דור ונרדפיו
דור דור ועשוקיו
אלא ששלום וצדק
לעולם עומדים,
ולא ישקט העולם
בלעדיהם.

שלום וצדק
נותרו מבחן
לקיומה של ישראל,
בלעדיהם,
בא יבוא
חורבן.

נ.ב. למדתי מן המקורות כי מה שהיה הוא שיהיה, הגם שהרשות נתונה, ומכל המקורות השכלתי מספרו של בנימין לאו על ירמיהו, 2010 בהוצאת ספרי חמד של ידיעות אחרונות

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>