Publication Content

ישראל וציונות, עריצות וצדק
ישראל וציונות, עריצות וצדק
© 2014 מ. אלחיאני |

הסיפור הציוני הוא יצירה יהודית אנושית היסטורית רצופה טעויות. יהודי ארצות ערב חייבים לבחון סיפור זה מנקודת המבט שלהם, עם פנים לעתיד טוב.
עלינו לספר את הסיפור שלנו בדרכנו, עלינו לכתוב אותו בעצמנו, קרוב לודאי בדרכים שונות ומגוונות, למעננו, למען ילדינו ולמען ישראל כולה, שיזכר לדורות, שמורשת עשירה נדחקה לשולים, אף שיש לה עוגנים בספריה גדולה, שהתחילה במזרח עם אברהם, ועברה דרך צפון אפריקה המזרחית עם משה, וחזרה למזרח, לסעדיה גאון, שהניח יסודות לחשיבה רציונלית לצד אמונה בסיפור תנכ”י נפלא, שהיה ואולי לא היה, ולמרות הספק הזין דורות ועמים רבים, במוסר מתובל בסיפורים, שהפרו דמיון קטנים וגדולים, מאמינים ולא מאמינים.

לסעדיה גאון הצטרפו הרי”ף, רבי יצחק הכהן מעיר בקצה מערב, פס שמה, להפיק ‘ספר הלכות’ ענייני מתלמוד גדול, להניח יסודות לרבי משה בן מימון, בעל ‘משנה תורה’ למאמינים, ו’מורה נבוכים’ לתוהים, בשפה הערבית במרוקו ובמצרים.

אבל אל לנו להיתלות בעוגנים היסטוריים, יהיו קדושים ככל שיהיו, משום שמצווה לבנות את קנון קודשנו היום, אמת שמחזיקה בעיקר, בהגינות בת זמננו, חוקים שווים לכל, גם אם יהיו מתובלים באגדות, דוגמת התלמוד, או דוגמת משוררות, שמעטים שמעו עליהן, כגון פרחה בת יוסף מן המאה ה-19 או זוהרה בת יעקב הכהן בת זמננו. וגם אם לא נבחין בין מוקדם למאוחר, ונערבב הכל ביחד, אותו קנון ישמש לנו מצפן.
מורשתנו עשירה, גם אם לא נודעה, דוגמת רבבות הספרים ומגילות הקלף, שנמצאו באקראי בגניזת בית כנסת בקהיר, וכתבי יד שלא נתגלו, ופרסומים שלא נחשפו, או לא תורגמו משפות פזורותינו בימינו אנו. מורשתנו דנה בעיקר, שלטון חוק שדואג לבני אדם באשר הם, בני ישראל וגרים כאחת, תרבות עתיקה שדורשת אחריות קהילתית מבני אדם בשר ודם, ולא רק מאנשי שררה, ולא רק בשם שמים.

נקלענו לארץ זרועת מלחמות, בה קרו מאבקים פנימיים רבים, ובכל זאת קרה בה דבר מפתיע, נעשה מאמץ כביר להסיר את קסם המזרח מכולנו, כאילו נגזר לפסול את מקורותינו, משום שחלוצים מרדו בעבר שממנו שאבנו כולנו, ושממנו אין להם או לנו מנוס, כפי שאנחנו, יהודי ארצות האיסלם הבננו מימי קדם, והשכלנו לא לעשות קרע מן המעבר ממסורת להתחדשות.

אין ספק שבניגוד לאלימות מלחמות ישראל, מאבקים פנימיים עברו בשלום יחסי, הגם שלא נעדרו כפיה, אותה כפיה שדחקה את קסם המזרח לשוליים ואת נושאי כליו לעבודה בזויה, ללא פצוי הוגן, כאילו לא ידענו משמעות קידמה, למרות שנשאנו אותה בגאון במקומות רבים, מלבד בארץ החלומות, אליה נשאנו עיניים לפרוק עול גלויות, ונכזבו תקוותינו, אם כי עודנו נושאים את מחמדי מקורותינו, דורי דורות, גם אם נמהלו בגווני תפוצות רבות.
דור חדש קם, דור רשתות ערטילאיות, שמקליד כאב הורים, שקידשו עצמם בשתיקה, למען חלום מתעתע בארץ, שלא שיערו שיהיו קורבנה.

דור צעיר שמתחדש בקנין רוחני, בו מתמזגים המקרא העתיק, פיוט ימי הביניים עם שירה עכשוית, לאמר: שהגיע הזמן לשים קץ לניצול שעבר זמנו, כי נוכח לדעת ש’חלוצים’ רק אישלו עצמם, שגאלו עצמם ואותנו, בשעה שהניחו יסודות למשטר עריצות, שנגזר עליו פריקה.

אומתנו אומה בתורותיה, תורות בלשון רבים. בכל דור ודור מצווה עלינו לפרוק עול עבדות, לאהוב את האחר ולא לעשות לו רע, יהי האחר אשר יהיה, במיוחד אם עני או גר הוא. בשפת זמננו, אין לאומיותנו כלאומיות עמים אחרים, שחוק לנו לא לדחוק לשוליים דלים או גרים, ואם סטינו, חורבן נגזר עלינו. זהו עיקר העיקרים, חוק (ודת) לישראל, מצווה להעביר מדור לדור, גם כשהיינו שקועים בעוני ומרורים וכפופים לדין רשעים. כל שאר המנהגים אינם אלא טכסים לגדר עיקרים. אומתנו היא חברה אזרחית בת זמננו, על חבריה לכבד את חוקיה, חוקי צדק ושויון.

היו לאומתנו אנשי מופת, משה, יוחנן בן זכאי, עזרא ונחמיה, סעדיה גאון, הרי”ף, הרמב”ם, ויש זוקפים לזכות עובדיה יוסף, בן זמננו, חידוש עיקרים. כל אלה הותירו מורשה בכתובים. מנהיגים כמו פרץ, מופז, בן עמי וכחלון, נראים דמויות משנה, לעומת אנשי מופת, אולי משום שאינם מותירים רשמים משמעותיים בחוק ומשפט בני זמננו. מעבר לאלה, יש שמקנים לאנשים כמו בן גוריון זכויות לתקומת ישראל בעת החדשה, אלא שזו עודה רחוקה מצדק לכל, באין חוקה, ואולי משום כך גם נפערו בה פערים, כמו שרחק ממנה השלום.

מבחן השוואתי זה, מצביע על מהפכה בעיצוב התודעה בזמנים החדשים, בשל תקשורת דיגיטלית מחברת בין פרטים, קרובים ורחוקים. דוברי עברית ודאי נוטים לתת משקל כבד יותר לפרסומים עבריים, אולם הגות בשפות אחרות, במיוחד באנגלית וצרפתית, חשובה לא פחות לכל מי שמעריך ערכים אוניברסליים. יש גם שדוחקים לשוליים תכנים חשובים בשפות מסוימות מטעמים פוליטיים, למשל בשפה הערבית, דבר שמטיל עננה על התרומה הפוטנציאלית של מגזרים חברתיים שלמים בישראל.

במהפכה הדיגיטלית לכל איש יש שם, וכל נפש שופעת עולם שלם, וכולם ניכתבים עלי דפים ערטילאיים למען ישמע קולם בחברת רבים, כי שלטון רבים עדיף על שלטון מעטים, כי שלטון רבים פרושו שויון וצדק. ואם בשויון וצדק מדובר, אזי שלטון הרוב מחייב חלוקה צודקת באמצעות תיקונים ואיזונים, כמו שמיטת חובות ושחרור מכבלים, לא רק בימים ההם, אלא גם בזמן הזה, שלא יבדלו עניים מעשירים, עד כדי כך שאנשים יחסרו מחסה, מזון וחינוך, שבלעדי אלה אין שלום בין הבריות.

רבים מאבותינו חיו בצניעות והסתפקו במועט, ולא פסה הלמדנות מבתיהם, למדנות מעמיקה יותר ומעמיקה פחות, ובכל זאת השכילו להעביר את העיקר מדור לדור: צדק לכל מי שמזלו לא שיחק לו, עניים, יתומים ואלמנות, כמשל.

עכשיו הגיע תורנו לכתוב מחדש את עיקרי הצדק של זממנו. חובה עלינו לדון בשחרור מעבדות, כאילו אנו עצמנו יצאנו ממצרים. חובה עלינו לאתגר את אנשי השררה בימינו, שילדנו יראו אור בישראל אחרת. יש אומרים שהתנ”ך נכתב במשך מאות שנים, וירחי כלה רבים נדרשו לערוך את התלמוד, וחכמים עודם שוקדים על חידושים בתורותינו הרבות, לכן הגיע הזמן שגם אנו נתכנס לכתוב את סיפורינו בדרכנו אנו, לא כמפעל יחידים אלא כמעשה רבים.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>