Publication Content

המרוקאים
הנגטיב של האשכנזים

המרוקאים
הנגטיב של האשכנזים
איתן כהן
2002 הוצאת רסלינג תל אביב

ביקורת של מ. אליאני

לפי כהן, הדפוס ‘האישי’ מאפיין את יהודי מרוקו, על כן נמצא תמיד מנוגד למימסד ומורד בחוקי ישראל. לפי תפיסה זו, ניתן להטיל את כל האשם ביהודי מרוקו. ואמנם לאורך מרבית הספר, פרטי פרטים מצביעים על ‘דפוס מרוקאי’ חוזר שמביא להתנגשות או שלילה של המימסד הישראלי הותיק.
לאורך כל הספר, כהן אינו תוהה אולי המבנה הפוליטי, כלכלי וחברתי של מדינת ישראל אינו פונקציונלי, מנצל או פוגע, ולכן גורר בהכרח את יהודי מרוקו להתנגדות.

במרוקו, צרפת וקנדה בין ארצות קליטה אחרות, יהודי מרוקו השתלבו יפה, העריכו מאוד את החינוך שפתח בפניהם מרחב הזדמנויות ושערי מוביליות חברתית וכלכלית. חופש, אינדיווידואליזם והתאגדות קהילתית על בסיס וולונטרי איפשרו ליהודי מרוקו לשגשג מחוץ לישראל.

בישראל, המימסד כפה על יהודי מרוקו מיגבלות על בסיס יישום תקנות וחוקים באופן פרטיקולריסטי ולא אוניברסלי. גורמים רבים, ביניהם מחנכים, התייחסו למרוקאים, בין עולים אחרים מארצות האיסלם, כנחותים, ולא ציפו מהם רבות. להיפך, המימסד מיקם את העולים מארצות האיסלם בתחתית הסולם התעסוקתי, ובכך גזר את גורלם לחיים בשולי החברה הישראלית.

הממשל בישראל לא היה מבוסס על עקרונות אוניברסליים, על חוק אחד לכל, אלא על עקרונות פרטיקולריסטיים מפלים, שהדירו את הערבים ואת העולים מארצות האיסלם. כך למשל, היה מימשל צבאי ביישובים ערביים עד שנת 1966. בנוסף לכך, יהודי ארצות האיסלם נשלחו לספר, בלי לקחת בחשבון את רצונם הם, לא נתאפשר ‘חופש עיסוק’ בו חפצו, לו התאימו ולו היו רגילים, אלא נכפה עליהם מצור תעסוקה: לעבוד עבור קיבוצים שכנים, לא על בסיס קואופרטיבי אלא על בסיס של ניצול תעסוקתי, ללא תנאים סוציאליים, ופוטרו אחרי תקופות קצובות כדי לא לזכות אותם בתנאי קביעות. יותר גרוע, הקולטים אפילו הירשו לעצמם לחטוף ילדים ללא רשות ההורים על מנת למסור אותם למשפחות מקורבות לקולטים. לא רק ילדי תימן נחטפו אלא רבים מילדי ארצות איסלם נחטפו והיה קל יותר להסתיר זאת בגלל שצבע עורם היה בהיר יותר.

יהודי מרוקו לא חיפשו ‘להתנגח באיליטות הישנו’ (עמוד 62), רבים מהם תמיד היפגינו סלחנות באומרם: ‘אין דבר כולנו יהודים!’ הם סלחו על הניצול והטיפול הפרטיקולריסטי המפלה, אבל דרשו טיפול שויוני, על פי קריטריונים אוניברסליים, שהחוק יתייחס לכולם באופן שווה, אבל זה לא קרה, ולכן זעקו ‘אין חוק בישראל!’ יהודי מרוקו לא עירערו על החוק אלא דרשו יישום אוניברסלי שויוני של החק. כאשר זעקו ‘אין חוק בישראל’ הם התכוונו לאמר ‘אין יישום הוגן ואוניברסלי של החוק אלא יישום מפלה ופרטיקולריסטי.’

כהן, בהשפעת מלמדיו, חוקרים מקורבים למימסד הישראלי המפלה, אימץ ניתוח עם מוטה, שנועד לתת לגיטימציה למשטר קולטים מפלה ונצלני, וטוען כביכול שיהדות מרוקו לא ‘ניתנת לשליטה ולקופטציה על יד המימסד’ (עמוד 66). נעלם מעיני כהן שאותו מימסד נהג באופו שיטתי לקנות תמיכה במפלגות השלטון בזה שהעניק ז’ובים למשרתיו ויצר תלות בו. ‘לפיכך היו פקידי ציבור רבים מחוייבים למערך ולהסתדרות’ (עמוד 77). נעלם מעיני כהן שמרכז השלטון בישראל חתר באופן שיטתי תחת צמיחת מנהיגות מקומית או ארצית, בזה שמרכז מפא”י אירגן קואליציות שעירערו את השלטון המקומי באמצעות קואופטציה ושוחד ודרכים פסולות (ראה למשל את הניתוח של שבח וייס: השלטון המקומי בישראל).

הקונפליקט בין יהודי מרוקו למנהיגות ישראל הותיקה היה בין תפיסת צדק אוניברסלית של יהודי מרוקו לבין תפיסה פרטיקולריסטית של המימסד הותיק. יהודי מרוקו הבינו את הצורך לחיות עם אחרים, אלה לצד אלה, כמו שחיו במרוקו לצד מוסלמים ונוצרים. הם צידדו בחברה ישראלית בעלת גוון פלורליסטי ורב תרבותי, בשעה שמנהיגי ישראל הותיקים לא נתנו אמון ב’אחרים’ שאינם כמוהם ובעלי אותו רקע כמוהם. הקולטים הותיקים צידדו ‘בכור היתוך’ בדמותם, לא אימצו חוק אוניברסלי, והיפלו ביניהם לבין ערבים ועולים מארצות האיסלם. הותיקים רצו לשמור על ההגמוניה ודחקו לשוליים את יהודי מרוקו, בין עולים אחרים. הותיקים לא רצו לשתף את העולים החדשים במינהל ושלטון. יהודי מרוקו באו לישראל עם נסיון של ניהול קהילה אוטונומי וחופש פעולה כלכלי ואישי. מנהיגיהם הדתיים והחילוניים היו נדיבים כלפי בני קהילותיהם. לעומת זאת, ניכר היה שמנהיגי ישראל אינם נדיבים, אלא נצלנים שהגבילו את חופש הפעולה, התנועה והמגורים במיכלול של תקנות וחוקים לא שויוניים. ליהודי מרוקו שהחוק בישראל אינו חוק אוניברסלי, אלא חוק פרטיקוךריסטי, ועל כן אינו מוסרי.על כך מחו יהודי מרוקו, לא רק למען עצמם אלא למען חברה ישראלית הוגנת, למענה הישתוקקו משך אלפיים שנות גלות.

יהודי מרוקו בחרו במקצועות ספרות ואופנה וכדומה, על פי כהן, בגלל מאפיינים ‘אישיים אי רציונליים’ (עמוד 81). כהן אינו נותן משקל למבנה הזדמנויות מצומצם שאינו מאפשר בחירות אחרות, כמו בצרפת או קנדה, שם יהודי מרוקו הצליחו מעל לממוצע.

כהן מתקשה לראות במאמצי יהודים יוצאי מרוקו להקים מערכת חינוך אלטרנטיבית (של סמי שלום שטרית), או תפיסה בטחוניסטית מתחרה (מרדכי ונונו) או מחאת ואדי סליב כעירעור על מערכת מפלה, מנצלת ומדכה, שאינה מסתפקת בדחיקת אוכלוסיה שלמה לשוליים בספר, בחינוך, בתעסוקה ובעמדות השפעה, אלא גם בונה מערכת שלמה של תפיסות חברתיות פוגעניות באמצעות סטיגמות, דעות קדומות וסטריוטיפים, בהבל פיהם של בן גוריון וחוקרים משרתים כגום בר יוסף או דשן…

ישראל נתברכה ביהודי מרוקו שעירערו על יישום בלתי הוגן של חוקים מפלים ודרשו טיפול שויוני על בסיס מוסרי. מחאתם בואדי סליב ציינה גבולות שאסור למימסד לעבור, שמעבר לטיפול המפלה, חיי אדם ראויים להערכה, ולכן יש לרסן לא רק את המשטרה, אלא את האוחזים במוסרות השלטון, באופן לא דמוקרטי אלא למראית עין בלבד. באופן דומה מרדכי ונונו רצה להביע תפיסה בטחונית אחרת, שלדעתו, מנהיגי ישראל סיכנו את חיי אזרחי ישראל בפרוייקט גרעיני חסר אחריות. מנהיגי ישראל לא השכילו להוביל את ישראל לחיי שלום אלא לסמוך על מיליטריזם שלא יעמוד לעד. במשטר הישראלי של הותיקים, לא ניתן להביע הסתייגויות. עקרון חופש דיבור שויוני אמיתי לא נתאפשר בישראל, במיוחד לא ליהודי מרוקו, שנדחקו לשולי החברה. כך גם בתחום התרבות. ראה למשל את המאבק של אליטות התרבות נגד השרה רגב בנסיונה לחלק משאבים באופן שויוני יותר.
בדיון על מחאת הפנטרים השחורים, מסיק כהן שאופי המחאה מעיד על ‘מרוקאיות,’ בשעה שרוב יהודי מרוקו כמו רוב יהודי ארצות האיסלם, לא בחרו בפנטרים כמפלגה אלא באופוזיציה ממוסדת כגון הליכוד להביע מחאה למשטר ‘מערך הפועלים’ שאיכזב. מפלגות הפועלים, הקיבוצים וההסתדרות, כמו אירגוני הקניות והשיווק של אירגוני הקואופרציה השתמשו במערכת מושגים סוציאליסטית רק למראית עין מבחינה אוניברסלית, כאשר למעשה יישמו אותה רק במסגרת פרטיקולריסטית סגורה.

יהודי מרוקו בחרו בליכוד על מנת לשבור את המסגרות המפלות בכדי לפתוח את השוק לתחרות שתאפשר להם מרחב הזדמנויות הוגן ורחב. גם בחירותיהם המקצועיות נבעו מן הצורך לפעול בתוך מרחב ההזדמנויות שתחמו להם ותיקי ישראל ואפילו להסתפק ב’לחם עבודה’, ויחד עם זאת לא לערער את קיומה של מדינת ישראל או חוקיה אלא לחתור לחוק אחד לכולם, חוק אוניברסלי שויוני ולא חוקתיות פרטיקולריסטית בה בחר דוד בן גוריון ותומכיו. גישה זו של יהודי מרוקו, היא שאיפיינה אותם, לא הסטריוטיפים שיחסו להם, שאינם מוזכרים כאן, בכוונה שלא לתת להם תוקף ולהעביר אותם מן העולם.
לצערינו, שבירת מערך הסוציאליסטים ועלית הליכוד לא פתר את כל בעיות אי הצדק ואי השויון בישראל. מפלגות העבודה הניחו את היסודות לחלוקת משאבים בלתי שויונית. ותיקים ומגזרים שצברו משאבים בשנות שלטון המערך הסוציאליסטי השאירו מאחור אוכלוסיה רחבה ללא משאבים. כך שהתחרות נותרה במסגרת מרחב הזדמנויות לא שויוני, גם תחת שלטון הליכוד. לזכותם של יהודי מרוקו יאמר, שלמרות הניצול וההפליה, אם תחת המערך הסוציליסטי ואם תחת הליכוד הלאומי-ליברלי, רבים מצאו דרך לפרוץ מחיצות ולשבור תדמיות שיוחסו להם שלא בצדק. רבים מצליחים למרות המחסומים שלא נשברו לגמרי. רבים נאלצו לצאת את ישראל על מנת לשגשג מחוצה לה.

האכזבה המרה ממערכות השלטון של הסוציאליסטים והליכוד, שלא הביאו תקנה לחולאי החברה הישראלית, הביאה להתחדשות הפניה העממית לאמונה הדתית כמקור לנחמה ומרגוע נפשי. רבים מוצאים נחמה בדת. נטיה זו היא כלל ישראלית. בין הפונים לדת וקדושיה נמצאים גם מרוקאים. במרוקו, יהודים מצאו נחמה אצל קדושים, חיים ומתים, משום שאלה היו אנשים מסורים שהקדישו את חייהם לקהילותיהם בנדיבות. אנשים פונים למי שנותן מרגוע. אם מנהיגי ישראל מאכזבים, אזי פונים לקדושים שמספקים נחמה, כמו שאדם לא מאמין מוצא מרגוע באומנות או אמונה במערך פוליטי אלטרנטיבי (כגון שנוי, ד”ש, ועוד…) ניכור נמצא בשפע גם בקרב לא מרוקאים ולא מזרחיים.

יהודי מרוקו ביקשו להגביל את הכוחניות של השלטון. למסקנה זו הגיע כהן רק בסוף ספרו, למרות שלאורך כל דרכו, הטיל בהם אשמות, בדרך שוותיקי ישראל הדביקו בהן במזיד, כדי לדחוק אותם לשולי החברה ולצמצם את השפעתם וכוחם האלקטורלי.

ביקורות אחרות
http://boazneumann.com/2002/11/%d7%a2%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%9f-%d7%9b%d7%94%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a0%d7%92%d7%98%d7%99%d7%91-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%a9%d7%9b%d7%a0/

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>