Publication Content

על רב תרבותיות ושויון הזדמנויות בחברה הישראלית
על רב תרבותיות ושויון הזדמנויות בחברה הישראלית

מוזיאון וארכיב יהדות מרוקו לרב-תרבותיות בישראל
מ. אלחיאני
בכנס האחרון של הברית בים המלח, דברתי על הבריאה, כנסיון אדם וחווה, להתעלות למעלות שמים, במעשים טובים.
והנה, אני עומד לפניכם שוב, כי שמה שהביא אותי לכאן, אותו דבר שקיבע את יישותי, יישותנו, הוא המורשת המשותפת לנו, זו העוברת מדור לדור, ודורשת את הטוב, האמת והצדק, להנחיל לדורות הבאים, לאוהבי יש.

המסורת שלנו מצווה לערנות למתרחש סביבנו, שלא לתת לעוול להשתלט עלינו. משום כך, אנו כאזרחים במדינה ריבונית, דתיים ולא דתיים, ממוצא זה או אחר, מצווים לדון באופן מודע בהלכות מחודשות, ולבחור באלה שיתאימו למכלול שטחי החיים הציבוריים שלנו, משום שההלכה הקיימת נתגבשה בתנאים של העדר ריבונות, ואינה מוליכה אותנו בדרך החסד.
ההלכה החדשה חייבת להתמודד עם נישולנו מעולם יצירה עשיר, שהבאנו עימנו מארצות פזורותינו. מנהיגי ישראל הותיקים ערערו על מורשות העולים ואצו לעצב את בנינו, כאילו היו ילדיהם הם. נעשו בתהליך זה, עוולות, כגון חינוך מחדש של נוער במשפחות ומסגרות מנוגדות למסורת ההורים.
רבים בישראל המנוכרת, בוחרים לעשות בחלקת אלוהים הקטנה שלהם, מה שביכולתם, בתקווה שעשייתם תצטרף לעשיית אחרים, ותשפיע על דמותה של ישראל. הקמת מרכז תרבות וארכיב שיאירו אור על יהדות מרוקו, על גווניה, ממוקם בהקשר זה. יוזמה זו, היא אבן מאבני היסוד של בנית תרבות ישראלית מתחדשת, שמקורה בצרוף מכלול רב-תרבותי מתחדש.
יחד עם זאת, מעבר לעשייה בחלקת אלוהים הקטנה של כל אחד מאיתנו, נראה לי שאין לנו פדיון מעוולות, אם נמשיך לשתוק, כאילו לא קרה דבר, ואם נמשיך למצוא צידוקים לעיוות הצדק הממושך והעמוק, שמאפיין את החברה הישראלית.
החתירה לצדק, בהקשר של חיי יום יום בישראל, דורשת להוקיר כבוד כל אדם באשר הוא, יהודים וגרים על כל גווניהם. דרושה לנו ענווה עמוקה, לכבד את האחר, מתוך אותה חתירה לצדק, ענווה שמותירה לאחר את מקומו וכבודו, בלא שנתעלה או נכפה את עצמנו עליו.
החיים במדינת ישראל מחייבים בחינה מחודשת של אמות המידה שלנו. באנו לכאן עם מסורת יהודית בעלת גוונים רבים, זו של הנבואה, הכהונה, המלוכה, הרבנית, והחיצונית שביקשנו לדחוק לשוליים, ולמרות שדחקנו אותה, עיצבה אותנו, אם בנצרות ואם באיסלם, ואם בגוונים מודרניים, שאנחנו לא יכולים להימלט מנוכחותם והשפעתן.

במשך שנים רבות, בדקתי אפשרויות למלא בתוכן תרבותי מפעלים קיימים, אם במרכז קיים, כמו זה של המערביים בירושלים, ואם בחסות אירגון כמו ברית יוצאי מרוקו, אם במבנים ריקים מתוכן של מושבים, קיבוצים ועיירות, ובכל המקומות נתקלתי בחוסר נכונות לשיתוף פעולה, גם כשהצעתי שהתוכן יהיה על חשבוני. אנשים פשוט לא היו מוכנים להעמיד לרשותי מבנים או אירגונים קיימים, למרות שדיברו גבוהה גבוהה בדבר רצונם לעשות דבר מה בנידון.

נשאלתי מה אעשה אם רשויות לא יתנו רשיונות מתאימים לקיים מפעל תרבותי שכזה, ואני רוצה לתהות על עצם השאלה. מדוע רשויות לא יתנו רשיונות לקיום מוזיאון וארכיב של קהילה תרבותית כלשהי? ולמה חברי אותה קהילה, לא ירימו קול, לדרוש שרשויות לא יעמידו מיכשולים בפני מפעל שכזה? לי אין ספק בחיוניות יוזמה זו, לא רק למען יהודי מרוקו ותרבותם, אלא למען ישראל בריאה וטובה יותר. ועכשיו אסביר גם למה.
חברה דמוקרטית ליברלית מעריכה ומוקירה ערכים תרבותיים מגוונים, מתוך הבנה שהם מעשירים את חיי אזרחיה ומשפרים את איכות חייהם. חברה דמוקרטית ליברלית מוקירה רב-תרבותיות מתוך הערכה לעקרונות אוניברסליים, מעוגנים בחרות ושויון אזרחיה ולא מתוך העדפה פרטיקולריסטית כלשהי.
אחד מעקרונות היסוד של התרבות היהודית מבוסס על כך שדעת והשכלה מרבים שלום וחסד בעולם. עקרון זה מעוגן בחשיבה הפילוסופית הרציונלית. ההשכלה מרחיבה את הדעת ואת החשיבה העצמאית. בטויים להשכלה וחשיבה חופשית באים לידי בטוי בספרים או בדרכי חשיבה, שמאגדים סביבם קהילות. כך למשל, אנחנו לומדים להגדיר את עצמנו ואת המורשת התרבותית שלנו, ומתוך כך גם אנו לומדים להכיר תרבויותיהם של אחרים סביבנו.

יש טוענים, שיש מקום להעדיף גוון תרבותי מסוים, למשל, תרבות מערבית, או תרבות יהודית, בשעה שאחרים אומרים שאין מקום להעדיף תרבות אחת על פני אחרת, אלא לאפשר לתרבויות שונות להתקיים זו לצד זו, ושמתוך רב-שיח בין תרבויות, נוצרות הבנות מעשירות.

זהות אדם וקבוצות, קשורה להכרה או אי הכרה שנותנים להם, לכבוד או לגנאי שמיחסים להם. אי הכרה או גנאי גורמים לתדמית שלילית של אדם וקהילות בעיני עצמם, ולזה יש השלכות מרחיקות לכת, אם בהתנהגות הפרט והקהילה ואם ביחס החברה אליהם. דבר זה בא לידי בטוי בסטיה מנורמות חברתיות וגם בהפליה כלפי הפרט או הקהילה שלא זכו להוקרה.

רבים מן העולים לישראל לא זכו להוקרה. יהדות מרוקו זכתה לגנאי, שעודנו ניכר בסטיריוטיפים המיוחסים לה, עד כדי כך, שרבים נוטים להתכחש למוצאם, וחמור מזה: רבים אפילו מוצאים צידוקים ליחס הלא הוגן, למרות שמחקרים רבים מעידים על פערים לא הוגנים בשויון הזדמנויות בחברה הישראלית. ההתכחשות הזאת, כמו הצדוקים, הם דוגמאות של מכניזם להגנה עצמית, שאנשים וקהילות מפעילים כדי לא לסבול יתר על המידה. גם החברה המפלה משתמשת בהתכחשות וצידוקים כדי לשמור על מעמדה העדיף, מתוך אי נכונות להתמודד עם התמורות הדרושות לקידום שויון הזדמנויות.
מרבית האנשים אינם נוטים להתעמק בנתוחים חברתיים רחבים. קשה להם לראות את חסרונות החברה שבה הם חיים. רבים גם אינם רוצים לראות את אותם החסרונות, משום שעצם המודעות להם, קשה מנשוא. ואלה מביניהם שהגיעו למנוחה ולנחלה בתפקיד זה או אחר, מודים למי שהם מודים, ששרדו והצליחו, בלי להבין, שהם ראויים להישגיהם בזכות עקרון השויון, ולא בזכותו של אף אחד אחר, והם שוכחים, שרבים עודם סובלים מאי שויון ההזדמנויות, ושכולנו חייבים להרים קול ולהיאבק לצימצומו ולחיסולו. כולנו יודעים היטב עד כמה רבים מבני קהילותנו הגיעו לעמדות השפעה, אך עושים אך מעט לשיפור מצבם של אחרים.

פילוסופים ואינטלקטואלים רבים דנו בעניינים אלה, והסיקו שבאין הכרה מעוגנת בשויון, אזי חברות מתדרדרות לשחיתות ואי צדק. אי צדק חברתי, נקשר באי ייצוג הולם של קבוצות תרבותיות בחברה. וזאת לא רק מתוך מקריות, אלא מתוך אי הערכה ולעתים גם גנאי לאחרים.

לכן, עלינו להבין מדוע כל כך חשובה ההוקרה של רב-תרבויות בחברה. הכרה בערכם או תרבותם של אחרים, אינם ענין של דרך ארץ, אלא ענין חיוני לקיום הבריא לאדם ולקהילות. אדם זקוק להכיר בייחודו בעיני עצמו, ולא רק בעיני עצמו אלא בעיני אחרים. זהותנו מתגבשת מתוך שיח בין אדם לבין עצמו וגם בשיח בינו לבין אחרים סביבו. בלעדי ההכרה שנוצרת מהשיח הזה, אנשים וקהילות שלמות נידונים לחולאים רבים.

משום כך, אנחנו חייבים לחתור להוקיר מנין באנו, את תרבותנו, ומאותה סיבה, גם להוקיר בני תרבות אחרים. על זה מבוסס עקרון רב-התרבותיות. כל אחד וכל אחת וכל קהילה ראויים להכרה ולשויון הזדמנויות. כל זה נגזר מעקרון היסוד שעליו מבוסס קיומנו, דהיינו, ואהבת לרעך כמוך, ואת השנוא עליך, לא תעשה לחברך, גם לא לגר הלן בקרבך.

יש טוענים שהדרך היעילה ביותר להתמודד עם סמכות מדכא, היא תגובה אלימה. אנחנו בוחרים במאבק לא אלים. יש לכלול במוסדות חינוך תכנים חינוכיים, שיש בהם הכרה של מגוון תרבויות. זו דוגמא אחת, שלצידה תמורה, דהיינו, התפתחות מערכת מושגים מעורבת, שמוקירה קהילות שונות ולאו דווקא תרבות-על אחת.
מעבר לחינוך, יש חשיבות להוקיר תרבויות בכתובים וסממני תרבות חומרית אחרים, ולהאדיר אותן באמצעי שימור, ארכיבים ומוזיאונים. אמצעים אלה הינם הערובה היעילה ביותר להוקיר תרבות.

כשלא נוקטים באמצעי הוקרה (חינוך, פירסום ושימור), גובר החשש שהמחסור בסובלנות יתפשט ושקהילות שלא זכו להכרה יפנימו רגשות נחיתות. מטעמים אלה, דחוף ביותר לעמוד על כך שתינתן הכרה מידית לתרבויות המגוונות הקיימות בחברה הישראלית בכל מוסדות החינוך. ויש לעודד את הקהילות השונות להירתם למאמץ זה באמצעות פרוייקטים מעשירים ומעצימים כגון מוזיאונים, ארכיבים, ספריות, תיאטראות ומוזיקה, שבהן יחשף הדור הבא לעולם מושגים מגוון, שבו בוזגלו, המרוקאי, עומד לצד טגאמלק, האטיופי, טשרניחובסקי, המזרח אירופי, וג’ליב המוסלמי, ומתוך כך, יווצר שיח, שמעודד סובלנות והכרה הדדית ושויון.

על בסיס כל אלה, אני מקדיש את כל משאבי להאיר באור של הוקרה את תרבות יהודי מרוקו, לשקם את כבודה, להשיב לה את העטרה, שהמבוגרים ביננו ידעו מקרוב, ולא למעננו, אלא למען הדור הבא, שידע מנין הוא בא, ויעריך נכונה את מורשתו, ויזכה להשראה ממנה, ולא רק למען ילדנו, אלא למען, חברה ישראלית טובה יותר, אותה חברה שעליה חלמנו, לפני שעלינו ארצה, חברה שתהיה הוגנת וצודקת, שמעריכה ומכבדת את כל תפוצותיה.
תרומתי ליהודי מרוקו היא תרומה לחברה הישראלית הוגנת יותר. המוזיאון והארכיב ינוהלו ע”י עמותה שלא למטרות רווח. מנהליה יהיו צעירים מיישובי ספר, שיקבלו הכשרה ושכר תחת עיני הפקוחה. שותפי ליוזמה הם הרב פרופסור עמר, שהקדיש את חייו לתעד ולהאדיר את תרבות יהודי מרוקו, ופול דהאן, מבלגיה שמעמיד לרשותנו אוסף נדיר ובעל ערך רב בכל הקשור לתרבותנו, ואשר כנפו שעורך כתב עת שיהיה כתב העת של כולנו. אני גם מוקיר את שיתוף הפעולה עם שמעון אוחיון ודינה לוין.ואנחנו במשא ומתן עם גורמים אחרים, שעליהם אני מקווה לדווח בקרוב.

ועכשיו, נכבדי, הגיע טורכם, שלא תשבו בצד ותביטו בנו. המפעל שלנו הוא שלכם ושל ילדינו ילדיכם. מי שיכול לתרום שקל, יתרום שקל, ומי שיכול לתרום יום עבודה או כלים, תבוא עליו הברכה. מי שיכול להשתדל למעננו בקרב הרשויות, שיעשה דבר. ומי שיש לו פריט זה או אחר או רעיון זה או אחר, שיצור קשר איתנו. הפרוייקט הזה לא יהיה ענין פרטי להתגנדר בו. הפרוייקט הזה יהי של כולנו, והוא יהיה כזה, אך ורק אם כולנו נירתם להגשימו. אז, כל ישראל יראו את מעלותיה של יהדות מרוקו, מעלות שנדחקו לשוליים, אך לא ישארו שם לעד. ביחד, נרים את קרננו, ואת קרנן של עדות אחרות, בכך שנהיה להם לדוגמא, ונסלול לפניהם את הדרך, לכבוד עצמי בחברה הגונה יותר.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>