Publication Content

זהרה דוד אלמוזנינו
זהרה, אימא שניה דוד אלמוזנינו ©

דוד אלמוזנינו (1944-) מרוקו, מוגדור-אסאוירה, עלה ארצה בשנת 1954, מחבר סיפורי זכרונות ילדותו במרוקו ועליתו ארצה.
זהרה נולדה במרוקו בכפר קטן הקרוב לעיר הבירה רבאט אך מרוחק ממנה בכמה בחינות במספר שנות אור הכפר בו נולדה היה מאוד יפה ושלו כל בתיו נמוכים ובנויים טיט וקש, ירוק ועצים היו בכל פינה וילדים צעקנים שיחקו בכדור רגל עם בלון עשוי סמרטוטים וגומיות. האנשים אדיבים וחיכניים… רק דבר אחד לא היה טוב בכפר של זהרה , דבר זר ומוזר, מנהג מאוד פרימיטיווי שהונהג בכפר מדורי דורות. המנהג הזכיר את הגזירות שגזר פרעה על בני ישראל במצריים כאשר בני ישראל התרבו והתעצמו מאוד.פרעה צווה על המיילדות , “אם זכר הוא הרגו אותו ואם נקבה אל תהרגו אותה, אבל תבדקו טוב אם אין לה מום . אם חייתה חייתה,ואם מתה מתה. אבל המיילדות לא שמעו לדבריו ונתנו לתינוקות להיות אחר כך פרעה שלא היה יכול לסמוך על המיילדות, פנה כבר לכל בני עמו ואמר להם כל בן הילוד לייאור תשליכוהו ואת הבת תחיו”. כך כתוב בתורה. מין מנהג דומה היה קיים בכפר שצמצם את הילודה ורק ילד שהיה חזק ובריא באמת שרד.
זהרה הצעירה התחתנה ונכנסה להיריון וילדה תינוק בריא ויפה ולפי המנהג המקובל בכפר ושכולם היו חייבים לו אביו לקח אותו בשקט ובדממה לחדר מיוחד שחומם לחום גבוה מאוד על ידי עצים שבערו באמצע החדר כל הלילה החום בחדר היה בלתי נסבל. ראשי הכפר עמדו ליד החדר והמתינו כדי לראות אם התינוק הרך ישרוד את החום האם חיו יחיה. כשראו ראשי הכפר שהאב בושש לצאת עם התינוק נכנסו לחדר ועיניהם חשכו. לא קרה להם אף פעם בעבר שגם האב לא שרד את החום הרב בחדר. האב ובנו היו מוטלים בחדר ,הם משכו את האב והתינוק מהחדר ללא רוח חיים.
זהרה הייתה נשואה טרייה, וזה לה הילד הראשון ,ועם אסונה הגדול הייתה מבולבלת ומיואשת הרימה ידיה לשמים ושאלה את אללה למה כך קרה לבעלה האהוב ולתינוקה הרך. לא נשאר לה דבר בחיים יקיריה מתו, שדיה מלאים חלב לחצו וכאבו והיא מחליטה לעזוב את הכפר וללכת רגלי לעיר הבירה רבאט. אחרי שבוע מפרך היא מוצאת את עצמה בכיכר המרכזית ברבאט עיר הבירה בגדיה בלויים וקרועים. היא עומדת לבדה באמצע הכיכר. עוברים ושבים עברו במקום על סלי נצרים וקש. ערבים, נוצרים, ברברים וספרדים שבאו לסחור בנמלי מרוקו. אף אחד לא הושיע אותה אף אחד לא התייחס אליה. אחר כך נכנסה למלאח. הלא הוא הרובע היהודי וישבה על אבן והחלה לבכות לקונן, מה כבר נשאר לה לעשות?והנה עבר שם הרב מונסונגו וראה אותה וריחם עליה:
“מה לך יא בינתי?”
היא סיפרה לו את הקורות אותה והכיצד זה הגיעה לעיר הגדולה.
הרב ריחם עליה ונטלה לבית הגביר שם הלבישו אותה בבגדים נקיים ומסודרים וקיבלה סכום כסף ומשם הוליך אותה לוועד הקהילה שהיו להם קשרים טובים בחצר המלך והם הצליחו לסדר לה משרת עוזרת בחצר המלך.
זהרה נדהמה מיופי הארמון, שער המבצר בחומה בגובה שניים-עשר מטר עם ריקועים יציקת נחושת ופליז עם מוטיבים ממרוקו ואנדלוסיה היה המבוא הראשי אל המצודה והארמון אשר היה גדול כגודלה של עיר. אחרי השער באה החצר הגדולה, מבוא לגינת הארמון חצר נפלאה מקושטת באלפי מיני פרחים בכל הצבעים ובה פרדסים נהדרים עצי מנדרינה, תפוז ולימון; ציפוריה ציפורי זמרה, מימיה מפכים ברוב אורה מלועם של פסלי אריות גדולי צורה. בריכות שיש שעורקי שוהם נשזרו בו שזירה , ובמרכז הגן עץ ענק שענפיו הסבוכים והמסורגים משתלשלים מטה ויוצרים מעין סוכה.הסולטאן…במרכז החצר הגדולה הייתה מצודת הארמון, מקום מושב השרים והיועצים. בפינתה הדרומית של החצר הגדולה, עמד היכל גדול ומפואר – הוא בית הסולטאן זהרה על אף העייפות לא הפסיקה להתפעל מיופי הארמון זה דבר שלא ראתה בחיים שלה .
הוטב לה אחרי שנחה מעט בארמון אחרי כמה ימים היא פגשה אישה טובת לב בשם מרת פינטו, אלמנה עשירה שבעלה המנוח עבד קודם בשירות המלך, האישה היחידה בעיר אשר עדיין דיברה לאדינו וזכרה את השפה הזו, שפה שהביאו עמם מגורשי ספרד לכל רחבי הים התיכון . האלמנה ידעה עוד שפות רבות ועבדה כמתורגמנית למלך ולשריו. אותו שבוע נולד יורש העצר למלך מרוקו והחגיגות היו בעיצומן. המלכה, אימו של יורש העצר לא הרגישה בטוב אחרי לידה קשה ומיד החלו לחפש מיניקה למלך המיועד.
גברת פינטו שמה לב מיד לשדיה של זהרה המלאים חלב ושאלה אותה לפשר הדבר והיא בבכי קורע לב סיפרה את אסונה שפקד אותה ועל מות בנה יחידה, מיד הלכה למלכה והציעה לה את שירותיה של זהרה כמיניקה של יורש העצר ואחרי שזוהרה התנקתה באמבט מצופה זהב שלא חלמה עליו מימיה ובישמו אותה בשמנים ארוטיים ליוו אותה אחר כבוד לחדר המפואר של יורש העצר שמיד התנפל על מקור החלב השופע היות ולא אכל יומיים ושתה רק תה. זהרה אימצה את התינוק הרך אל ליבה ואהבה אותו כאילו היה בנה אשר איבדה לפני זמן לא רב.
המלך היה מאוד מרוצה מתפקודה של זהרה, היות ובנו יורש העצר היקר מפז השמין מהחלב הבריא של זהרה ונראה תמיד מסודר נקי וחיכן. ובשביל יורש העצר הקטן זהרה הייתה אימו לכל דבר והוא אהב אותה מאוד וקרא לה “אימא”. המלך הציע לה להישאר אצלם כמה שתרצה כבת בית וייתן לה יחס של קרובת משפחה מלכותית וכל מה שכרוך בכך. אך זהרה החליטה אחרת, אחרי שהילד גדל מעט ולא היה זקוק יותר לחלב שלה אמרה למלך שהיא עוזבת, ולא עזרו כל הבקשות והמתנות שהובטחו לה.
זהרה זכרה את מעשהו של הרב אברהם מונסונגו, שהיה חכם וידען ידוע, וחזרה להודות לו על מעשהו הטוב והוא הסביר לה בלבביות “אחד מחויב לשני, ובעיקר בזמנים קשים העזרה ההדדית הינה כלל ברזל בקהילה קטנה והיא הגורם המרכזי להישרדות של היהודים בכל עת”, ואף על פי שהרב ידע שזוהרה לא יהודיה הוא עזר לה והתייחס אליה כיהודיה ודבר זה מצא חן בעיניה מאוד. הוא היה אדם רגיש לבדידות וליתמות לרב לא היו ילדים ולא השאיר אחריו צאצאים.
מרת פינטו קיבלה בסבר פנים יפות את זוהרה שבאה לבקר אותה בביתה המפואר וחיפשה לה עבודה. מרת פינטו שהייתה אלמנה לא הייתה זקוקה לעוזרת. היא הציעה לה לעבור אצל אחותה בקזבלנקה שהיתה זקוקה לעזרה יותר ממנה בגידול שמונת ילדיה .זהרה ידעה שתצטרך לעבוד קשה אך הסכימה מיד. היא לא חשבה לרגע לחזור לכפר מולדתה, היא רצתה לשכוח את כל מה שעבר עליה.
כל הזמן עלה במוחה המנהג המטופש שלקח ממנה את כל אושרה, והיו לה עוד שאלות האם באמת חשכו עיני ראשי הכפר כאשר ראו את בעלה והתינוק הרך מוטלים לרגליהם?
הלא ראו עיניהם בודאי עוד קורבנות רבים כתוצאה מאותו מנהג מוזר?!!
ומדוע האבא אמור היה להיכנס לחדר ולהיות עם בנו בתופת?!!
הרי זה מבחן לחוסן הבן הנולד.
אך ידעה שאין בכוחה לשנות מנהגים ויהיו הגרועים שבגרועים.
היא החלה לעבוד אצל מרים אחותה של גברת פינטו בקזבלנקה שהייתה מאוד לבבית ולא הטילה עליה עבודות בית קשות, והשתדלה להקל על סבלה. תפקידה היה מוגדר וברור, לטפל בילדים. זוהרה החזירה לה במסירות אין קץ, ועשתה מעבר לנדרש ממנה, אך סירבה לחיות בנוחות וזיכרונותיה היו עוד עימה, בליבה חשה בכל זאת הקלה וביטחון שהזמנים הקשים עברו, חלפו להם ומעתה צפויים לה חיים קלים יותר כפיצוי על הסבל הרב שהיא עברה. היא גידלה את ילדיה של מרים כאילו היו הילדים שלה עצמה, ובאמת רבים חשבו שהם ילדיה, חייה עם שמונת הילדים לא היו קלים כלל וכלל. הילדים היו מאוד שובבים ולא הקלו עליה את מלאכתה שעשתה על הצד הטוב ביותר, היא סרבה לקבל מידי מרים את השכר המגיע לה ומרים שמרה לה את הכסף, לפעמים ביקשה מעט כסף על מנת לקנות מתנות לילדים שאהבה ופינקה אותם כאלו היו ילדיה. זהרה החלה לשמור את השבת כמו שאר בני המשפחה היא עבדה אצל מרים 20 שנה.
השנים עברו וזהרה הזדקנה, נחלשה וחלתה מאוד, במשפחה החליטו לכתוב לבנה המאומץ יורש העצר שאחרי מות אביו עלה לכס המלוכה והיה לשליט הבלתי מעורער של מרוקו. והוא החליט שזהרה תבוא לארמון כי שם הוא ביתה ושם תסיים את חייה.
אחרי פרידה קורעת לב ובכי של הילדים הקטנים, מרים לוקחת אותה לרבאט שם התקבלו בארמון בכבוד מלכים, המלך קיבל אותם יחד עם בני משפחתו בזרועות פתוחות, חיבקו ונשקו את זהרה ואת מרים. המלך בכבודו ובעצמו לקח את המיניקה שלו לחדר יפה ומפואר ששמר עבורה זה 20 שנה, והסביר למרים שהחדר היה שמור בשבילה כל הזמן, הוא עשה הכול כדי שיהיה לה נוח ואפילו אוכל כשר הביאו לה כל יום המשרתים מהרובע היהודי.
מרים חשבה להישאר שם שבועיים עד שזהרה תתאקלם ותחזור לילדיה ובעלה אך השבועיים הפכו לחודשיים היות וזהרה לא נתנה לה ללכת . בסופו של דבר הייתה חייבת להיפרד מהמשפחה המלכותית ומכל העושר והאושר היא מסרה למלך סכום כסף שכר העבודה של זהרה בעשרים השנים האחרונות ששמרה עבורה .
לא עברו שלושה חודשים והתקבל אצל המשפחה היהודית מכתב ארוך ומפורט של כמה דפים המגולל את קורות זהרה בימיה האחרונים. לפני שהלכה לעולמה סיפרה כמה אהבה את הילדים ושיבחה את המשפחה היהודית.
אחרי שקראו את המכתב המלכותי עד תומו אבל כבד ירד על בני הבית כאילו קרובת משפחה הלכה לעולמה.
ואחרי כמה ימים נעצר ברחוב בו שיחק אחד הילדים מבני הבית מרכבה מפוארת הנמשכת על ידי שני סוסים ערביים גזעיים ויורד ממנה לא פחות ולא יותר המלך בכבודו ובעצמו לבוש בהידור רב בבגדים אירופים .המלך שאל את הילד היכן מתגוררת משפחה פלונית והוא הוביל אותם ישר לביתו. המלך לא שתה ולא אכל דבר אצל המשפחה וישב על כסא פשוט הוא בה להשתתף בצער המשפחה כי ידע כמה זהרה המיניקה שלו אהבה והעריכה אותם מאוד, זהרה המוסלמית הפשוטה שבאה מהכפר ולא ידעה קרוא וכתוב הייתה לו ולילדי המשפחה היהודית אם שנייה. יהיה זכרה ברוך.
2010-04-11

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>