Publication Content

השמאל, שויון, שלום ולאומיות בישראל
השמאל, שויון, שלום ולאומיות בישראל
מ. אלחיאני
2014 ©

נפוצה בישראל הטענה שהשמאל בישראל בעד שלום. יש גם טוענים שהשמאל בישראל חברתי, דהיינו, סוציאליסטי או בעד שויון או לפחות בעד שויון הזדמנויות. אם כך נשאלות לפחות שתי שאלות עניניות. ראשית, מה עשה השמאל לקידום השלום? ושנית מה עשה אותו שמאל לקידום שויון חברתי בישראל? נראה להלן שבשני המקרים, השמאל חטא. הוא כשל בקידום השלום וגם הניח את היסודות לאי שויון והפליה מחפירה בישראל.
השמאל והשלום

סדר עולמי חדש
אין אני בין הטוענים שישראל היא נטע קולוניאלי, בניגוד לנטיה אופנתית זו בקרב חוגים אינטלקטואלים מסוימים. יהודים שבו להתישב בארץ ישראל בעקבות פרוק האימפריות הישנות והקמת סדר עולמי חדש, שהושתת על מדינות לאום, עם תקווה שמדינות אלה יהיו דמוקרטיות ויכבדו מיעוטים בתוכן. יהודים בין עמים אחרים קיבלו בהסדרים בין לאומיים בורסאי וסן רימו (1920, 1918), זכות להתישב בארץ ישראל, בכפוף להתחייבות גם מוסרית וגם חוקית לכבד זכויות של מיעוטים באותו חבל ארץ.

תשתית למדינות חדשות
כל תושבי ארץ ישראל המנדטורית קיבלו עידוד מהמושל הבריטי להקים תשתית למדינותיהם, בהנחה שארץ ישראל תחולק בין יהודים לערבים. המתישבים היהודים הקימו אירגונים על בסיס מפלגתי, משמע אירגונים פרטיקולריסטיים, שחברים בהם מקבלים שרותים, בשעה שלא חברים לא מקבלים אותם. על בסיס זה חברים באירגונים כגון הפועל הצעיר קיבלו שרותי שיכון, עבודה ובריאות. בשלב זה שלפני הקמת מדינת ישראל, ניהול עניני קהילות יהודיות על בסיס של השתתפות וולונטרית במועדוני חברים על בסיס מפלגתי אינה בעיתית. אם כי ניתן לשאול שאלות באשר לכוונות מעצבי אותה תשתית פרטיקולריסטית באשר ליחסם לשכניהם לפני ואחרי קום המדינה.

לפני קום המדינה, יהודים שהתישבו בארץ ישראל המנדטורית היו ברובם פליטי רדיפות שחיפסו מפלט ונאבקו בתנאים קשים לשרוד. התארגנותם במסגרות סיוע הדדי על בסיס חברי אינה בעיתית, אלא תוצאה של מציאות נתונה. יחד עם זאת, אותם פליטים נשאו ודברו במושגים של השמאל הסוציאליסטי, שמטרתו העליונה שויון לא רק בין חברי אירגון מפלגתי מסוים, אלא שויון בחברה הרחבה יותר. בדיקת היחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל המנדטורית אמורה להראות באיזו מידה יהודים נהגו לפי עולם המושגים של השמאל הסוציאליסטי כלפי שכניהם הערבים במטרה לקדם שויון ושלום וגם להצביע על אילוצים שמנעו בעדם מלנהוג על פי אותו עולם מושגים.

זכות יסוד
יהודים שהתישבו בארץ ישראל המנדטורית קנו אדמות, לעתים במחירים גבוהים ממחיר השוק, ולא גזלו אותם בכוח הזרוע. חלק ניכר מהאדמות שניקנו נחשבו בעיני מוכריהם כאדמות חסרות ערך, אדמות ביצה, חול או טרשים, אדמות קשות לעיבוד חקלאי או שימוש מועיל אחר. אותם מתישבים יהודים, בעזרת תורמים, השקיעו מאמצים רבים להפוך אדמות אלה לאדמות ראויות לשימושים רבים ובכך הוסיפו להן ערך רב. על פי אמת המידה שלכל אדם יש זכות לקנות אדמה ולעשות בה כראות עיניו, ליהודים יש זכות יסוד זו גם כן, שכל אדם זכאי לה, ללא הבדל דת, באם בישראל או בארץ אחרת. אין כאן לא גזל ולא קולוניאליזם כוחני או נצלני, כפי שאנשי שמאל מיחסים לישראל על פי צו האופנה האחרונה, אלא זכות יסוד.
עבודה ערבית
אותם מתישבים יהודים לא הוסיפו ערך לאדמות הקנויות לבדם. הם שכרו עובדים ערבים רבים ואפילו הביאו אותם מארצות שכנות כגון מצרים, לבנון, סוריה וירדן. הראיה, רבים מזקני אותם עובדים ערבים נולדו בארצות שכנות ויש להם קרובים שם. מערכת ערכים סוציאליסטית מחייבת יחס הוגן לכל אותם עובדים שתרמו לשיפור ערך האדמות שניקנו ע”י יהודים. לפי אמת מידה זו, ראוי לתת זכויות שוות לעובדים הערבים, לעודד אותם להצטרף לאירגוני עזרה הדדית לפני קום המדינה, ולהעניק להם זכויות שוות לאחר קום המדינה. בשני המקרים ניתן לאמר שלא ניתן שויון לערבים. מקום המדינה ועד שנת 1966 היה ממשל צבאי מגביל ביישובים ערביים. לאחר שנת 1966 השתפר המצב, ויש ראיות שעושים מאמץ לשפר את מידת השויוניות בין יהודים לערבים גם בימינו, אבל הפער שנותר משמעותי. ואין מקום לשום צידוקים כאן, אפילו שערביי ישראל חיים טוב יותר מערביי ארצות אחרות. ישראל אחראית לגורל אזרחיה ללא הבדל דת ומוצא. בענין זה ישראל כשלה, ומי שאומר ישראל, חייב להדגיש שלכל אורך הדרך, מנהיגות ישראל היתה עד תחילת שנות השמונים בידי יהודים שהגדירו עצמם כסוציאליסטים שמטרתם העליונה שלום ושויון.

שויון למיעוטים
מערכת ערכים סוציאליסטית מחייבת לתת זכויות שוות לערבים. משטר דמוקרטי תואם לסדר עולמי בן זמננו אמור גם לתת זכויות שוות למיעוטים. הנסיון הבין לאומי מראה שמדינות לאום חדשות רבות כשלו בכך שנטו להעדיף רוב לאומי ספציפי ולדחוק לשוליים מיעוטים. זהו פגם יסודי במדינות הלאום החדשות. יש שהזהירו את ישראל מפני חולי זה, למשל, חנה ארנדט, שזכתה לגנאי מטעם זה. גם זאב שטרנהל דיבר בענין זה, וזכה לאיומים. כיום ברור לכל שאמנם ישראל חטאה בכך שדחקה לשוליים מיעוטים ערביים, ומי שאומר ישראל, חייב להדגיש שלכל אורך הדרך, מנהיגות ישראל היתה שנים רבות בידי יהודים שהגדירו עצמם כסוציאליסטים שמטרתם העליונה שלום ושויון.

אחוות עמית ושלום
מערכת ערכים סוציאליסטית מחייבת חתירה לאחוות עמים, משמע חתירה לשלום בין ישראל לשכניה. נכון ששכני ישראל דוחים אותה, בלשון המעטה, ואף הכריזו עליה מלחמות מספר ועודם מאיימים על קיומה. בכל זאת קיימת יוזמה ערבית שמציעה שלום תמורה שטחים ובמיוחד שיקום פלסטינאים במדינה עצמאית. לישראל היו הזדמנויות לוותר על שטחי עזה והגדה המערבית תמורת הסדר שלום כלשהו עם מדינות ערב. ואולם מנהיגי ישראל עד לעלית הגוש הליברלי-לאומי, שהיו ברובם סוציליסטים, הם ולא אחרים בחרו לא לוותר על שטחים תמורת שלום. הם ולא אחרים השקיעו משאבים משמעותיים בישוב עזה (תוכנית דיין) והגדה (תוכניות גלילי ואלון). השמאל הישראלי לא יכול להתנער מאחראיותו לעיכוב הסדר שלום עם שכנים ערבים.

משתמע מכל הנ”ל שהשמאל הישראלי דיבר דברי שווא ושלמעשה לעולם לא התכוון לעשות דבר לקרב את השלום, הן בזה שהיפלה את המיעוט הערבי והן בזה שדחה הסדרי שלום עם שכנים, מלבד עם מצרים וירדן. יש אפילו טוענים שישראל חתמה על הסכמי שלום עם מצרים וירדן על מנת לדחות הסדרים עם ערביי פלסטין או שכנים ערבים אחרים (עם סוריה, למשל). ובימים אלה ממש, מנהיגי ישראל, הפעם לא מהזרם הסוציליסטי, אלא הלאומי, דוחים הסדר בחסות הליגה הערבית עם הפלסטינאים ומעדיפים להעניק ויתורים לחמאס מתוך מגמה לדחות ככל האפשר הסדר עם הרשות הפליסטינית. בהקשר זה, אפשר לאמר, שבעת מבחן, השמאל הישראלי נוטה ללבוש גוונים לאומיים בזה שהוא מצטרף לממשלות אחדות לאומית, כבטוי לאהבת המולדת, כאמירה נגד משטרים אוטוקרטיים עוינים. תופעה זו אינה מייחדת את השמאל הישראלי. בשעת מבחן גם מנהיגי שמאל אירופאים כמו ז’ורס הצרפתי וחבריו הצטרפו לקריאה להגנת המולדת ערב מלחמת העולם הראשונה… (וינוק 2014 עמודים 26-27).

תקשורת מטעה
מעבר לכל אלה, השמאל הישראלי חוטא בזה שהוא משתמש באמצעי תקשורת באופן מניפולטיבי, להראות חמומי מוח זועקים דברי בלע נגד ערבים, כאילו הוא נקי כפיים, ואילו חמומי המוח הם שגורמים נזק לישראל ומרחיקים אותה משלום ושויון. השמאל הישראלי פשוט צבוע. השמאל הישראלי הרחיק את ישראל מהמטרות הנעלות שרשם על דגלו, הוא הרחיק את ישראל משלום ושויון. השמאל בידל ישראלים משכניהם ואת ישראל משכנותיה ובכך הוביל אותה בדרכי הלאומיות המכוערת שאינה מתישבת עם אהבת הגר ורדיפת השלום. לחמומי המוח הספורים אין חלק בעיצוב מדיניות ישראל כלל.
השמאל והשויון

אין חוקה לישראל
מערכת ערכים סוציאליסטית מחייבת חוק אחד לכל, לא רק שויון פורמלי אלא מערכת מתקנת שמצמצמת אי שויון שנוצר מזמן לזמן על מנת ליצור שויון הזדמנויות שמוביל לשויון או לפחות לחלוקה הוגנת של משאבים. מערכת ערכים זו תקפה גם לליברלים (ראה למשל ראול’ז תיאורית הצדק). משקמה מדינת ישראל, היה ראוי לחוקק בה חוק אחד לכל, בהתאם לעקרונות אוניברסליים במדינות דמוקרטיות. מנהיגי מדינת ישראל בחרו שלא לחוקק חוקה, ולא רק זאת, הם גם קיבעו מערכות מגזריות שהבדילו בין אזרחים בכל הקשור לחלוקת משאבים ומתן שרותים. מרבית מנהיגים אלה הכריזו על עצמם כסוציאליסטים, אלא שלא נהגו לפי דברי פיהם, הם לא הניחו יסודות לתשתית דמוקרטית שויונית.

חינוך לא שויוני
בחינוך יש הפרדה בין יהודים לערבים, בין יהודים דתיים ללא דתיים, ובין כפריים (קיבוצים) לכפריים (מושבים) ובין כפריים לעירוניים. ילדי חרדים מנועים מללמוד מקצועות שמאפשרים להם להשתלב בחברה הישראלית. לא פלא שילדי חרדים וילדי ערבים, למשל, פיתחו מערכת ערכים נבדלת, לעתים אפילו אנטי-ישראלית. מדינה מתוקנת חייבת להעניק לילדיה חינוך בסיסי אוניברסלי, אם כי רצוי לתת חופש בחירה לחינוך משלים לפי ראות עיני מגזרים שונים. בזאת כשלו מנהיגי ישראל, ומי שאומר מנהיגי ישראל חייב להודות שרובם המכריע הכריז על עצמו כאוחז בעקרונות סוציאליסטים.

בתחום החינוך, עדיין, ישראל לא אימצה גישה שויונית לחינוך אלא גישה אליטיסטית. מגזרים מועדפים מקבלים יותר משאבים, למשל, מחנכים יעילים יותר. כך למשל, תושבי עיירות הפתוח ויישובי העולים, וגם תושבים בשולי ערי המרכז, מקבלים חינוך פחות טוב, ומעטים מהם מגיעים למוסדות השכלה גבוהה. המצב כל כך רע, שמוסדות חינוך מגזריים חרדיים מצליחים למשוך ילדים רבים שהוזנחו ע”י החינוך ‘הממלכתי,’ שאינו ממלכתי כלל. ובמשך שנים רבות, מדינת ישראל בחרה שני תלמידים כשרוניים מבתי ספר רבים באיזורים מוחשלים, כדי לתת להם חינוך ‘משווה’ במוסדות כגון תיכון ליד האוניברסיטה העברית בירושלים ופנימיות כגון בוייר. לגישה זו קוראים חינוך אליטיסטי בשיטה שמכונה בלעז ‘ספונסורד מוביליטי.’ מדיניות זו עוצבה ע”י מנהיגים שרובם המכריע הכריז על עצמו כאוחז בעקרונות סוציאליסטים.

לצורך השוואה, ילדים מאותו רקע של ילדי ישראל המוגדרים כמוחלשים, שלמדו במערכת החינוך הצרפתית גם במרוקו וגם בצרפת ובמערכות חינוך אחרות בקנדה, הגיעו להישגים מרשימים ביותר. אחוז גבוה מדור ההורים המהגרים זכה להשכלה גבוהה והרוב המכריע של בני המהגרים זכה להשכלה אקדמית מתקדמת תוך דור אחד (בצרפת ובקנדה באחוז גבוה יותר משכניהם). מילדים אלה, ילדי מרוקו לדוגמא, שזכו לגנאי בישראל, צמחו שלושה פרסי נובל (בן אסרף ברפואה, טנודז’י כהן ובן הראש בפיזיקה וכימיה). מנהיגי ישראל הסוציליסטים המחזיקים בערכי שויון חייבים לשאול את עצמם איפה הם נכשלו, שהם ולא אחרים היו אמונים על חינוך ילדי ישראל.

מיטוסית שקריים
יש טוענים שמרבית עולי ארצות ערב באו מרקע עני ואילו ‘עשירים’ היגרו לארצות המערב כדי לתרץ את ההבדלים בהישגים הנ”ל. אין שקר גדול מזה. זהו אחד המיטוסים השקריים ביותר שטופח על ידי מנהיגי ישראל כצידוק לכשלונם. מחקרים משווים מעידים בברור שאין הבדל משמעותי בין אלה שעלו לישראל לבין אלה שהיגרו לארצות אחרות ( ראה אדלר וענבר). בין אחים שנפרדו, לאחד ניתנה הזדמנות להשכיל ולהצליח כרופא או מהנדס או איש עסקים, בשעה שעל האחר נגזר לגור בשולי ישראל ולהיות פועל דחק. מנהיגי ישראל הסוציליסטיים נכשלו לישם את מערכת הערכים השויונית שנשאו כדגל, בזה שלא העניקו שויון הזדמנויות אפילו בחינוך, אחד המכשירים הבסיסיים ביותר לקידום שויון חברתי.
פיזור האוכלוסיה לא הוגן
מנהיגי מדינת ישראל הכריזו על ההכרח בפיזור אוכלוסיה כדי לישב את הארץ מטעמי בטחון ואינטרסים לאומיים כלליים. נשאלת השאלה מי אמור לשאת את עלות מדיניות פיזור האוכלוסיה, הפרט או הקהילה? ואם פיזור האוכלוסיה יעשה על בסיס בחירה או כפיה?

בקנדה, כשהגיעו מהגרים חדשים לפני כמאה שנים, נתנו להם מפה של מקום במניטובה או ממערב לה ואמרו להם, אם תנקו את היער ותעבדו את האדמה, הקרקע תהיה שלכם ותרשם לזכותכם. כך יישבו איזורים נידחים. מתיישבים קבלו שכר לעמלם ותוך כדי כך תרמו להתיישבות ופתוח קנדה. מי שלא רצה, התישב בכל מקום שבחר.
בישראל, מנהיגים לא שאלו את מרבית העולים מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון איפה הם רוצים להתיישב וגם כשעולים ביקשו להתיישב במקום כלשהו, פקידי העליה שיקרו להם (תיעוד תומך ביו טיוב).
ההגינות מחייבת שמדינה שבוחרת במדיניות פיזור אוכלוסיה תפצה מתיישבים תמורת התיישבות באיזור ספר באופן כלשהו. ישראל לא רק שלא נתנה פצוי לעולים להתיישב באיזורי ספר, היא גם לא נתנה להם שויון הזדמנויות בחינוך ותעסוקה.

מרבית העולים מארצות ערב יושבו באיזורי ספר ללא מתן בחירה ולעתים אפילו בכפיה, מטעמים של מדיניות פיזור אוכלוסיה. שרותי הבריאות, החינוך וגם הזדמנויות התעסוקה והפרנסה היו ועודם מצומצמים ביחס לאיזורים גדולים כגון גוש דן. כתוצאה מכך, נפגעו המוביליות החברתית והכלכלית של העולים מארצות ערב שיושבו באיזורי ספר מטעמי מדיניות לאומית, ולא מתוך בחירה אישית, ללא פצוי משמעותי.
יש טוענים שאין מונע מאדם שיושב בספר הישראלי, לעבור למרכז. כלכלנים נוטים לחשוב שהגירה מהספר לעיר מעידה על כך, שמגורים בספר מעודדים מוביליות חברתית וכלכלית. לפי נתונים מדרום אמריקה ומאפריקה, תושבי הספר העני נוטים לפתח רצון לעבוד וגם ליזום עסקים, בכדי לעבור לאיזורי מגורים טובים יותר. משמע, שעולי ארצות ערב יכלו לעבור לאיזורי מגורים טובים יותר, לפחות לאחר תקופת הסתגלות לישראל.

מחקרים חדשים מעידים על נטיות אחרות, כך למשל, רמת שרותים נמוכה בתחומי הבריאות באיזורי ספר פוגעת בבריאות תושביהן, עם השלכות משמעותיות על רמת ההכנסה (ימי מחלה רבים משמע הפסד ימי עבודה ורמת הכנסה נמוכה). באופן דומה, שרותי חינוך באיכות נמוכה פוגעים בפוטנציאל ההכנסה של תושבי הספר ומצמצמים את הפוטנציאל למוביליות באופן כללי.
בשנים האחרונות נוספו בעיות אחרות. כך למשל, יש כ-772 יישובים חקלאיים עם כ-600,000 נחלות. עלות הפיתוח ורמת המסוי נמוכים יותר באיזורים חקלאיים, לכן עסקים נוטים לעבור לאיזורים אלה. כך קורה שמקימים עסקים באיזורים כפריים בשכנות לנתניה ורחובות, ולא בתחומן, למשל. כתוצאה מכך, ערים כמו נתניה ורחובות מפסידות הכנסות מארנונה, בשעה שעליהן לספק שירותים לאוכלוסיות רחבות, ביניהן אוכלוסיות מוחלשות. במקביל, ישובים חקלאיים עם אוכלוסיה מצומצמת זוכים להכנסה גבוהה באופן יחסי.
קרבת ערים כמו נתניה ורחובות למרכזים גדולים בגוש דן, ממתנת במידת מה את ההשלכות השליליות על אוכלוסיותיהן, משום שתושבים רבים מוצאים פרנסה באיזורים שכנים כגון תל אביב. לא כן הדבר בערי ספר כגון קרית שמונה. לערי ספר כמו קרית שמונה אין הזדמונויות עבודה בקרבת מקום, לכן הפגיעה באוכלוסיותיהן גדול יותר.
ועדות קבלה וסלקציה
מלבד זאת, מדיניות הפתוח הכפרי של מינהל מקרקעי ישראל, הביאה למעבר שכבות בעלות הכנסה גבוהה להרחבות במושבים ובקיבוצים, שיש בה לא רק סלקציה כלכלית, אלא גם סלקציה חברתית, בשל קריטריוני בחירה של ‘ועדות קבלה,’ שיש בהם הפליה משמעותית. תהליך זה שמחזק חלקים מן המיגזר הכפרי, אבל לא את כולו, פוגע במרכזי ספר עירוניים ובמיוחד בערים כמו קרית שמונה.
שימוש מפלה בקרקעות
המיגזר הכפרי אינו מרוויח מפיתוח עסקים והתיישבות אוכלוסיות חזקות באופן שווה. לא קשה להבחין שרמת הפיתוח העסקי בקיבוצים הרבה יותר חזקה מאשר במושבים. מושבים רבים דומים לעיירות פתוח מוחלשות. האוכלוסיה בהם הזדקנה וחלשה, בשעה שהצעירים והמשכילים עברו למרכזים שם ההזדמנויות טובות יותר. מלבד זאת, הרבה יותר קשה לתושבי המושבים לפתח עסקים בשל מגבלות ‘שנוי ייעוד’ ועלותו הגבוהה, שעליהן מתגברים הקיבוצים הסןציאליסטים בקלות רבה יותר (משום מה!).
נראה שממשלות ישראל נכשלו עד כה להתמודד עם השלכות מדיניות פיזור האוכלוסיה. אין מחקרים מקיפים בענין זה. אין התייעצות עם התושבים כיצד לשפר את המצב. וגרוע מכל, אין תכנון ממשי, אלא אילתור ומדיניות שיש בה היענות ללחצים של מיגזרים חזקים על חשבון אזרחים תמימים ומוחלשים. לסיכום, מדיניות פיזור האוכלוסיה בישראל גובשה ויושמה באחראיותם המלאה שלמנהיגי ישראל, ומי שאומר מנהיגי ישראל, אומר בעלי רקע סוציליסטי במשך שנים רבות.
נראה שיש פערים גם בין מושבים לקבוצים. הענין קשור למינהל לא הוגן באופן כללי ובמיוחד כשמדובר בהבדלים בין קבוצים למושבים וכן בין התיישבות כפרית לעירונית. מינהל מקרקעי ישראל הוא מכשיר בידי המדינה לתקבולי מסים מאזרחי ישראל. אין ספק שיש הקצאת קרקעות לא הוגנת, כך למשל נותנים קרקעות בזול מאוד לאנשי צבא, ביןמקורבים אחרים, ולאחר שאלה התיישבו ביישוב חדש, מוכרים חלקות במחירים גבוהים למתיישבים אחרים (למשל בהר אדר בין מקומות רבים אחרים). אותה מדיניות מפלה חלה על קבוצים, יש קבוצים שקבלו אישורים לבנות איזורי מסחר ותעשיה, בשעה שהדבר נמנע ממושבים, או שנדרש ממושבים מחירים גבוהים ‘לשנות יעוד’, לעשות פרוייקטים דומים, ובכך דנו מושבים לעוני.
הרי דוגמא, במושב שדות מיכה, ומושבים שכנים, יש עוני משמעותי, משום שהמינהל דורש סכומי עתק לשימוש לא חקלאי (תיירות, יקב, יצור גבינה, וכד’) בלולים שיצאו מכלל שימוש לפני שנים רבות, כשהעבירו מכסות ביצים לגליל או כשבטלו מכסות עופות בשר. אותם מושבים כבר לא יכולים לעסוק בחקלאות בגלל שצמצמו להם מכסות מים או שמחיר המים כל כך גבוה שלא משתלם לעסוק בחקלאות. מרבית בעלי היכולת עזבו מושבים כאלה ונותרו בהם זקנים ומחוסרי יכולת.
נסוי נצלני על חשבון עולים
בנוסף לכך, מבחינה היסטורית, יושבו עולים ללא נסיון בחקלאות במושבים רבים, הסוכנות ומשרד החקלאות הדריכו את המתיישבים מה לעשות, אבל הנסוי היה על חשבון המתיישב, שכל דבר שנתנו למתישב נרשם כחוב על שמו, עם רבית דרבית, ואירגוני קניות וארגוני שווק סוציאליסטיים כגון תנובה ‘חגגו’ על חשבון המתיישבים התמימים. שכבת מנהלים צרה התעשרה על חשבון עולים חדשים שהתיישבו במושבים. לכן יש במושבים רבים עוני משווע. יש גם קבוצים שאינם במצב טוב. כך שלא צריך לשים את כל הקבוצים בסל אחד. יחד עם זאת, מרבית הקיבוצים זכו ועודם זוכים להקצאת משאבים מועדפת הן מבחינת הקצאת קרקעות, שימוש מגוון בהן, והן בהפנית פרויקטים תעשתיים מיוחדים אליהם. לא כן הדבר במושבי עולים. הבדלים אלה נוצרו תחת השגחתם של מנהיגי ישראל הסוציליסטים.
ניצול עובדים
במשך שנים רבות עולים נוצלו כעובדים שכירים במפעלי עובדים של הסתדרות העובדים הכללית וכן בקיבוצים. אלה גם אלה משתייכים לזרם הסוציאליסטי. אלה גם אלה ניצלו עובדים בשכר נמוך, לא העסיקו עובדים בתנאים סוציאליים הוגנים, פיטרו עובדים לאחר תקופה קצובה כדי לא לתת להם קביעות, לא שיתפו עובדים כחברים בקואופרטיבים, לא שיתפו אותם ברוטציה, ניהול או רווחים, ועוד כהנה וכהנה. גם כאשר צעירים מוכשרים הציעו להקים פרוייקטים קואופרטיביים משותפים לקיבוצים, מושבים ועיירות פתוח, מנהיגי הקיבוצים התנגדו. בקיצור, מנהיגי ישראל הסוציאליסטים לא ישמו הלכה למעשה מדיניות שויונית בכל הקשור להעסקת עובדים בישראל.
הקצאת לא הוגנת של משאבים וזכיונות
רבים מתפלאים שמשפחות אחדות חולשות על מרבית משאבי המשק הישראלי. יש נוטים ליחס זאת לימין השולט היום, כאילו תהליכי ההפרטה הם נחלת חלקם של מפלגות ליברליות, אלא שמנהיגי השמאל הסוציליסטי הם שהניחו את היסודות להפרטה ריכוזית במשק הישראלי עם קום המדינה. מפלגות העבודה לסוגיהן נתנו זכיונות למקורביהן בכל התחומים, ואלה השיבו טובה למפלגותיהן בתרומות ותמיכה בקלפיות, שאיפשרו להן להחזיק במוסרות השלטון שנים רבות. אותן משפחות צברו הון שלא במידה במשק לא תחרותי, שנתן להן עדיפות על פני אחרים. חוסר איזון זה במשק הישראלי הוא שמאפשר עוד היום ניצול מחפיר של צרכנים ישראלים, באמצעות מחירים מופקעים כמעט בכל תחום, והניצול גדול יותר בספר הישראלי, שמחירים גבוהים זוכים לצידוק בגלל המרחק מהמרכז והוצאות הובלה גבוהות.

הקצאת משאבים לא הוגנת לא הצטמצמה לענפי משק מרכזיים בלבד (למשל יבוא מכוניות), אלא היתה נפוצה בכל הרמות (למשל רשיון לפתוח חנות בספר). כך למשל, ניתנה עדיפות למקורבים, רובם לא מארצות ערב, בכל הקשור לרשיונות לעסקים בכל התחומים. יהודי ארצות ערב, שהיו בעלי נסיון בניהול עסקים בארצות מוצאם, נוכחו לדעת שאינם יכולים לנהוג לפי נסיונם וכשוריהם, משום שלא יכלו לקבל רשיונות אפילו לפתוח חנות או עסק פשוט כמו מספרה. להקצאת רשיונות זו, שלא היתה פתוחה לכל לפי עקרון שויוני, היו השלכות מרחיקות לכת מבחינת יצירת פערים בין מקבלי ההטבות לאלה שלא קיבלו אותם. מעבר לזאת, היא גרמה עיוותים במשק משום שאזרחים שנתקלו במחסומים חיפסו דרכים לעקוף אותם, אם בשימוש בכוח (אלימות), שוחד או כניעה (תמיכה בבחירות וכדומה). מנהיגי ישראל הסוציאליסטים לא ישמו הלכה למעשה מדיניות שויונית בכל הקשור לחלוקה הוגנת של משאבים וראשיונות בישראל ובכך יצרו פערים ועיוותים במשק.

הפרטה ריכוזית
בנוסף לכך, בכל פעם שהמדינה החליטה למכור את נכסיה, תהליך ההפרטה לא נעשה בהגינות. כך למשל, מנהיגי ישראל לא עודדו את אזרחי ישראל לקנות מניות של חברות מופרטות, גם לא הגבילו סף רכישה כדי למנוע ריכוז בידי קונה אחד או מספר קונים מצומצם, להיפך, במרבית המקרים מספר מצומצם של משפחות זכו לקנות את מרבית נכסי המשק הישראלי, תוך שימוש בהון ציבורי שניתן להם ללא מיגבלות. תהליך הפרטה זה, לא רק מפלה לרעה את אזרחי ישראל, שהם למעשה בעלי המניות הציבוריות, אלא גם מסכן את המשק הישראלי בשל מבנה פירמידה ריכוזי, שהתמוטטותו יגרום נזק רב לכלכלה בכללותה, על חשבון האזרח הפשוט.
מנהיגי ישראל הסוציאליסטים לא ישמו הלכה למעשה מדיניות שויונית בכל הקשור לחלוקת משאבים בישראל משום שרצו לשמור על הגמוניה, שהחשיבו את יהודי ארצות ערב כאנשים שאינם ראויים ליטול את ההנהגה לפי משקלם באוכלוסיה.

שימוש בשיטות ‘הפרד ומשול’
במשך שנים רבות מנהיגי ישראל מהזרם הסוציאליסטי לא איפשרו למנהיגים שצמחו מתוך יהודי ארצות ערב בעיירות הפיתוח ומקומות אחרים ליצג את קהילותיהם בנאמנות. בכל פעם שצמח מנהיג שהעז לבטא את רצונותיהם של עולים שהתישבו בעיירות פיתוח, מושבי עולים או שכונות בשולי מרכזין עירוניים, מנהיגי ישראל השתמשו בשיטות קואופטציה, דכוי ופיצול. כך למשל, מפלגות העבודה למיניהן אירגנו קואליציות חדשות להתפטר מראשי מועצה עצמאיים מדי (ראה שבח וייס, השלטון המקומי בישראל). השמאל הישראלי לעולם לא היה שויוני. השמאל הישראלי עירער והרס כל מנהיגות עצמאית של עולים בספר ומהספר, משום שרצה לשמור על מוסרות השלטון לעצמו.

לסיכום
אפשר להוסיף עוד ועוד, אבל די בדוגמאות למעלה להראות שהשמאל הישראלי לעולם לא היה שויוני ולעולם לא נהג לפי עקרונות חברתיים סוציאליסטיים. דברי פיהם היו מן השפה ולחוץ בלבד, מראית עין, לכסות על מדיניות שכשלה ומכשילה את ישראל, משום שהובילה את ישראל לכיוון לאומני-גזעני שמפלה בין ישראלים לבין עצמם ומותח יחסים בין ישראל לשכנותיה, כאומר לסמוך יותר על כח ומלחמה במקום פשרה ושלום. כל זה נעשה תחת הנהגת השמאל בישראל, מפלגות העבודה למינהן, עד שנות השמונים. (משעלה לשלטון הימין הליברלי, דבר לא נשתנה, מנהיגי הימין המשיכו פחות או יותר באותו כיוון, אם כי השוק נפתח יותר, ולעולים ניתנו יותר הזדמנויות להשתתף בתחרות, אם כי מנקודות זינוק אחוריות.)

הגיע הזמן שהדור הצעיר יוביל את ישראל בדרכי שלום והגינות חברתית, ולא, עתידה של ישראל מוטל בספק.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>