Publication Content

מורה נבוכים
סיכום של מ. אליאני

מורה נבוכים
מ. אליאני © 2016
אדם שמבין מדעתו

על הרמב”ם נאמר ‘ממשה עד משה לא קם כמשה’, ששיחרר את המחשבה היהודית מכבליה והניע להתייחסות מחדשת.

הרמב’’ם מציג את עיקרי האמונה במשנה תורה מהטעם ש: האמונה בייחוד, שאינו גוף, הכרחית לעודד התנהגות מוסרית ולהטיל מורה ופחד על עושקים. (משנה תורה ג: כז) הרמב’’ם מציג במשנה תורה את ההלכה ללא מחלוקת או דיון תלמודי כדי להדגיש את החובה לציית להלכות שמקרבות לשלמות המידות.
אולם במורה נבוכים הרמב’’ם פותח פתח לדיון מחדש למביני דבר. הוא כותב בכתב סתרים למבינים, שלא רצה לערער את יסודות האמונה והלכידות החברתית, כי תלמיד חכם חייב להיות ‘חכם ומבין מדעתו.’

למה הדבר דומה? רכב רבי אלעזר לצד רבי יוחנן בן זכאי וביקש לדבר עימו במעשה המרכבה. ירד רבי יוחנן מחמורו וישב בצל עץ זית ושתק. נפלא הדבר בעינו רבי אלעזר. הביט בו רבי יוחנן ואמר: וכי אפשר לדבר במעשה המרכבה, ושכינה מהלכת עימנו, ואנו נרכב על חמור? דרש רבי אלעזר במעשה המרכבה. עמד רבי יוחנן ונשק לו, שהבין מדעתו (בבלי חגיגה יד:ב).

אדם חייב לבחון את דעותיו הוא, וכל דעה ודעה, שלא ליפול שבי בידי קביעות ראשוניות, כאילו אינן ניתנות לעירעור ( מורה נבוכים א:לג), על כן ראה הרמב’’ם שלוש פנים לבריאה וחמש להשגחה… לעורר מחלוקת בעיני חכמים מבינים מדעתם.

למה הדבר דומה? למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם… וחוזר להלך באפלה כבלילה אפל מאוד. ומי שהברק מאיר את דרכו, כנביא שהאירו פניו כפני שכינה (פתיחה למורה נבוכים).

אדם לא נולד טוב או רע, אלא ניתן בידו לעצב את גורלו, וטוב יעשה אם ישאף לשלמות מידות, אם מדעת עצמו ואם בעזרת מחנכים.
אלוהות

אנשים נוטים ליחס לאלוהות תכונות מוחשיות. מזה נובעת הנטיה לאלילות. (מורה נבוכים א, ב, לד) הרמב’’ם מעודד שימוש בתבונה לשלול תפיסות כזב דמיוניות = אליליות של האלוהות. תפיסה רציונלית של האלוהות היא היסוד של תורת ישראל. ‘יסוד היסודות ועמוד החוכמה לידע שיש מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא’ (משנה תורה הלכות יסודי התורה א.א). ‘אין אנו משיגים אלא את עובדת היותו ולא את מהותו’ (מורה נבוכים א, נח).

האלוהות אינה גשמית והיא אין סופית, מושג מופשט שראוי לו שתיקה ‘לך דומיה תהילה’ (תהילים, סה, ב), אם כי זה משרת פונקציה קהילתית, להשליט סדר וצדק בעולם ולמנוע ניצול ופשע. כל שיש לאמר על האלוהות אינו בלשון תאור הקיים ”היש” אלא בלשון שלילה, ‘תיאור האל יתעלה בשלילות’ (מורה נבוכים א, נח) הרמב’’ם משחרר את האלוהות מתיאורים לשוניים קונקרטיים ומוביל להבנה מופשטת, מושג שכלי, שאין אנו יודעים את מהותו, אלוהות ערטילאית בלתי מוגדרת, שהמבוכה או הספק ראויים לה. לכן שתיקה ראויה לה (מורה נבוכים א, לב). על בסיס המבוכה או הספק הזה, מוביל הרמב’’ם את האדם להבין מדעתו, שהספק המהותי מוביל להבנה מעמיקה, שוודאות או אמיתות ניתנות למבחן מתחדש.

התורה

מקובל להאמין שאלוהים התגלה לאנשים שהיתעלו למידת השלמות (משה) ולמדו ממנו חוקי יסוד, תורה (מורה נבוכים א, נד). לא ניתן לדעת את מהות האלוהות אבל ניתן להתעלות להבנת עקרונותיה. אלה חוקים שמבטאים את ‘דרך האמצע,’ שווי משקל כמו בסדרי היקום, בחוקי הטבע (מורה נבוכים ב, לט). חיים לפי חוקים מאוזנים, כגון קיום מצוות, מקרב לשלמות, שזה יוצר שווי משקל אצל האדם ובין בני אדם, כך שמשתלבים בטבע בשלמות ( בשונה מהקבלה בה קיום מצוות הוא כלי לתיקון עולם) (דברים יא, יג-טו)(מורה נבוכים ג, כז).

בתהליך הציות למצוות, יש להימנע מקידוש הטכס, כי הטכס אינו המטרה (האלוהית), אלא קיום מצוות שמקרבות לשלמות המידות (משנה תורה, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות גויים א, ג). משה רבנו בחר במצוות כאמצעי להעביר מעבודת אלילים שבקידוש טכסים, לציות לחוקים שמקרבים לשלמות. המצוות אצל הרמב’’ם הן אמצעי לחינוך והקנית ערכים, הן מעודדות הפנמה של חוקים להביא אדם למידת השלמות ולסדר חברתי, להשתלב סדרי היקום (הקדמה לאבות, רלו, מורה נבוכים ג, ח, לה). ציות למצוות שבתחילתו בא מיראה, מוביל להבנת טעם החוקים שמקרבים לסדרי עולם מתוקנים. ציות למצוות מביע צניעות ומקנה ריסון עצמי, שזה חיוני לנפש רגועה ושקולה, וסדר חברתי מאוזן, שמאפשרים עיסוק בהבנה מעמיקה והתעלות.
תבונה, נבואה ומנהיגות

בתבונה הגלומה בנו, מתעלה אדם על דעות קדומות, ומתוך כן מגיע לשלמות, שהיא מימוש פוטנציאל הטמון בנו. כך מגלה אדם את האלוהות הטמונה בו. הנבואה היא תהליך תבוני, של מימוש פוטנציאל אנושי, דהיינו שימוש בכוח הדמיון על מנת להרכיב ‘דברים שלא השיגם כלל’ כאדם שמבין מדעתו (מורה נבוכים א, לג). (זוהי הגדרת האינטלגנציה כיום.) זהו גם תהליך של התבוננות פנימית, אינטרוספקציה, שבשיאו מפרש אדם מחדש את הבנתו בתהליך מתמשך, שמוביל להתעלות לקראת שלמות. כך, לפי הרמב’’ם, רבים מהתיאורים במקרא אינם אלא חזיון פנימי, מסופרים כמשל להביע אמירה אמיתית ממש (מורה נבוכים ב, מב על אברהם באלוני ממרא בבראשית יח). כל התורה כולה, אצל הרמב’’ם, היא פרי התבונה, התגלות ומימוש של תהליך תבונתי. החוק והמוסר המקראי הוא תוצר תבונתי.

הנביא הוא האדם המושלם, שטמון בו ‘הכוח המדמה [...] מביא לידי שלמות [...] להודיע לעתיד להיות’ (מורה נבוכים ב, לח). הנביא מצטיין בשלמות מידות וטמונה בו מוסריות, כך שאינו אדיש מול עוול, אלא מתקומם נגדו. שלמות מידות שופעת דוחפת את הנביא להשפיע מעצמו על סביבתו (מורה נבוכים ב, לז). חוקי התורה משקפים את שלמות המידות ונועדו לקדם מוסר כללי וצדק חברתי. נביא הוא אם כן אדם שמגיע לשלמות תבונה ומידות הצדק. ‘זוהי דרגתו העליונה של האדם’ (מורה נבוכים ב, לו).

השגחה, גאולה וימי המשיח

יסוד הוא במקרא שמעשים טובים מזכים אדם לחיים טובים ומעשים רעים לעונש. אבל במציאות קורה שצדיק סובל בשעה שטוב לרשע. המציאות הזו מובילה אנשים שמתעלים בתבונתם לדרוש צדק אפילו נוכח אלוהים, כפי שעשה אברהם במשפט סדום (בראשית יח, כה) ונביאים אחרים.

לפי הרמב’’ם אין להסיק ממקרה פרטי של רוע על כלל העולם. יש רע שאדם גורם לעצמו, ויש רע שאדם גורם לחברו (פשע או מלחמות), ויש רע שהטבע גורמו (מורה נבוכים ג, יב). רק מעט רוע נגרם מהטבע. מרבית הרע נגרם על ידי האדם עצמו וניתן לתיקון בהתנהגות תבונתית. אדם אינו קורבן לרוע אלא אחראי לו ומוטלת עליו האחריות לתקן אותו. אלוהים אינו אחראי לרע אלא האדם, על האדם לתקן עצמו. אדם חייב להתאים את מאוייו למציאות (כמו שאיוב עשה) וניתן לעשות זאת בתהליך תבונתי של לימוד, צבירת דעת והבנה, תהליך של חינוך עצמי (או טרפיה) מתמשך שמוביל לשלמות מידות. הרמב’’ם מסיר את האחריות מאלוהים ומטיל אותה בידי האדם. ההשגחה היא פונקציה של אחריות עצמית לגורל האישי. מי שאינו דבק בתהליך התבונתי מאבד את ההשגחה. ההשגחה היא עם אדם נבון ומשכיל שנמנע מלסבך עצמו בסכנה ורוע וכד’. התבונה היא מרכיב ההשגחה הנטועה באדם (מורה נבוכים ג, יז,יח, לב).

התהליך התבונתי היא המרכיב האלוהי הטמון באדם להוביל אותו לגאולה. ההשכלה והתבונה, באמצעות שלטון החוק, מסירים את הרוע, המחסור הכלכלי והמלחמות (תאווה לשלוט באחרים) ומעודדים הרמוניה חברתית (חברה שויונית), שהיא הגאולה (מורה נבוכים ג, יב, לג, וכן ב, לט, מ).

ימות המשיח אינם אלא משל, כמו שנאמר וגר זאב עם כבש ובכל עולם כמנהו נוהג (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים, יב, א, ב). ימי המשיח אינן ביטול של חוקי התורה אלא משל לזמן שבו האנושות מתעלה לרמת תבונה גבוהה, שבה אנשים נוהגים לפי דרכי מוסר וצדק, שממילא חופפים לחוקי התורה, שחוקי התורה לעולם עומדים (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים, יא, ז). הגאולה עוברת דרך התבונה שהיא מרכיב ההשגחה הנטועה באדם, שמובילה אותו לשאיפה תמידית לשלמות המידות, שהיא משל לחיי העולם הבא. משל ימי המשיח הם הימים בהם אדם מממש את האלוהי שבו, דהיינו, שלמות מידות, להיות ‘קרוב לוודאות’ ‘עם המלך בתוך הבית’ (מורה נבוכים ג, נא). בימי המשיח כמשל, האדם מממש את עצמו, או את האלוהי שבו, ובכך משתווה האדם לאלוהיו. מימוש התבונה משתווה למימוש האלוהי.
בין ידיעה לספק ובין הלכה לדוגמה

יש שמסיקים מסדרי העולם שיש מסדר, דהיינו אלוהים, בעקבות אריסטו. אפיקורוס טוען למציאות כאוס של עולם קדמון. הרמב”ם אינו מכריע בין השניים אלא נע ונד בין תפיסות (מורה נבוכים ג, יז). יסוד מניע אצל הרמב’’ם הוא הספק. אי הידיעה מניע אדם לסמוך על תבונתו בתהליך מתמשך של שאיפה להבנה מעמיקה יותר. יחד עם זאת, הרמב’’ם נוקט בעמדה ברורה: תהליך הלימוד והחקירה חייב להיעשות מתוך צניעות. מתוך צניעות זו, הרמב’’ם מייחס לתורה, דהיינו, לחוק, סמכות אלוהית עליונה, משום שהיא חיונית לשווי משקל נפשי ולקיום סדר חברתי מתוקן. ולמרות זאת, הוא לא תומך וגם לא מספק שום צידוק לטיעונים מסורתיים שגויים, שמדע מאוחר יותר סותר (למשל דעות שגויות בתלמוד). לא כל הכתוב או הקדמון קדוש בעיניו (מורה נבוכים ג, יד וכן א, סב, וכן ב, כד). גישת זו משחררת את האדם מכשלי חשיבתו ומכשלי מסורתו הסמכותית או הדוגמטית, מאפשרת לו לחיות בשלום במצב של חוסר ידיעה, פותחת אופציות להתבוננות פנימית (מעין מדיטציה) ומתן משמעות לחיים באמצעות מעורבות ומחויבות לצדק חברתי (כמו משה ונביאים).

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>