Publication Content

קצין המשטרה והברמנית דויד אלמוזנינו

קצין המשטרה והברמנית דויד אלמוזנינו ©

דוד אלמוזנינו (1944-) מרוקו, מוגדור-אסאוירה, עלה ארצה בשנת 1954, מחבר סיפורי זכרונות ילדותו במרוקו ועליתו ארצה.

בשולי תל אביב בן הסמטאות הצרות, חבוי מן העין נמצא הבר השכונתי, בית קפה קטן וביתי, שולחנות מכוסים במפות פרחוניות ועל כל שולחן אגרטל, מהחלון המעוטר בווילאות בצבעי קרם ירוק התגלו כמה עצים, פארק זעיר, קטע של רחוב. בחלל לא היה שום הידור רק איזו שלוה המזכירה את הבתים הרחבים בוינה. בית הקפה היה הומה במשך היום, בבוקר הסבלים והנהגים, אחר הצהרים הפנסיונרים וסתם בטלנים ובשעות הערב כשהצל היה מרובה מן האור, מלאו את המקום מהגרים שאכלסו בצפיפות את החדרים הקטנים ברחובות הסמוכים לתחנה המרכזית הישנה. מה היה סודו של המקום, למה היה תמיד הומה אדם… למעשה, שום חפץ בולט או צבע כופה לא היה שם, השולחנות היו תמיד ערוכים ליד החלונות כמו במסיבות התה שהיו נערכות בן הקיץ לסתיו בוינה.

ליד דלפק-הבר, גבר ביקש עוד “בלאדי-מרי”, מהברמנית הג’ינג’ית הצעירה בעלת הגוף המוצק, היא הניחה את ידה החמה על זרועו והשהתה אותה בחמימות שלא השאירה ספק בקשר לאינטימיות העדינה.

באחת הפינות ליד שולחן אפלולי שרק האור הדל המסתנן מבעד לוילון מאיר אותו , יושב גבר צעיר ושותה בירה זה כמה שעות, הוא מבלה את כל זמנו לבד נראה שכוסות הבירה הרבות ששתה לא שיככו את כאביו, הברמנית הג’ינג’ית שפניה המלאות הדיפו ריח פודרה, עומדת מאחורי הדלפק ומנגבת כוסות המשמיעים קולות צורמים, זמן רב לא הרגישה בו כלל, יש לה בדרך כלל תחושה בקשר לאנשים היושבים אצלה ושותים. אך הפעם לא הייתה לה שום תחושה בקשר לגבר הצעיר, נדמה לה שראתה אותו כבר קודם בבר, לדעתה אחד הקבועים, מלאה שוב ושוב לפי בקשתו בצורה מכאנית כמעט את כוסו בבירה מהחבית, לא החליפה איתו מילה כמנהגה עם קליינטים אחרים.

סודו שמור עימו, אף אחד בבר לא מכיר אותו, איש לא זוכר את שמו , רק בעל הבית יודע מי הוא. “מספרים שהוא קצין משטרה בחופשה כפויה מתפקידו, וזה לא היה מזמן… פעם היה בא עם הרבה חברים נהנה איתם וצוחק הרבה. עכשיו כולם הפנו לו עורף, התעלמו ממנו ומגורלו. הוא מרגיש שעולמו חרב. חוץ מחברים (ידידים) בודדים שהלכו איתו לאורך כל הדרך, אף אחד לא פנה אליו, כואב לו שננטש ונבגד על ידם .קצינים שהיו חברים קרובים, שהיה מוכן ללכת למענם באש ובמים, מיהרו לגזור את דינו, לפגוע בשמו בכבודו ובמקור פרנסתו, שלא לדבר על משפחתו וילדיו הקטינים”.

הוא לוגם מכוס הבירה הכהה כפי שעשה מידי ערב בימים האחרונים. היד שלו רועדת על השולחן ורגלו נוקשת בלי שליטה. האם יצליח להסיט את מחשבתו לדבר אחר ? הוא נזכר שוב : “פניתי לשוטרים ושאלתי אותם למה אתם לא מדברים איתי ? למה נטשתם אותי ? למה עזבתם אותי ?”.

אומרים עליו שהוא קצין משטרה מעולה, שמדובר בשוטר מצטיין שמילא שלל תפקידים ללא דופי, שקידומו היה מטאורי ושתיקו האישי תפח ממכתבי הערכה, שזכה להערכה רבה מצד הממונים עליו והכפופים לו העריצו אותו. כולם חיזרו אחריו, טפחו לו על שכמו, ביקשו את קרבתו. אך ברגע שהתחילו החשדות נגדו, חמקה לה התהילה, הלכה לה ההערכה. האנשים התרחקו ממנו כאילו מאש, אף אחד לא התקשר לשאול מה נשמע, ממש אף אחד… לא הקצינים ולא השוטרים,לא צלצלו לשאול לשלומו ברגעים הכי קשים שהיו לו בחיים, בהם הרגיש כאילו הכל מתמוטט עליו. איש לא אמר לו מילה טובה וחבריו לא מצאו לנכון לתמוך בו ולעודד את רוחו.

כואב לו על יחס המשטרה שבעטה אותו החוצה בטרם הוכחה חפותו, כואב יחסם של מפקדיו. כואב את הסבל הנפשי ועגמת הנפש שבהם נאלצו לחיות הוא, אשתו וילדיו הקטנים, מה שהכי כואב וקשה בכל המצב הנכפה עליו, זה להיות לבד ללא כל החברים שהיו לו מסביבו, הוא מרגיש כרגע אכזבה גדולה מהמערכת כולה, זה עצוב, עכשיו למד מי הם חבריו באמת ולא נשארו הרבה, בכל דקה שחלפה הוא איבד עוד חבר ועוד חבר. המשטרה זה גוף שיודע רק לקחת. הלכו כל שנות העבודה במשטרה לטמיון.

מקרב את כוס הבירה לשפתיו ולוגם ממנה.

“בכל תקופת החופשה הכפויה הייתי בבית”, הוא אומר לעצמו.

פתאום יש לו המון זמן “בית”, כשהיה בתפקיד כמעט לא היה בבית, לא גידל ילדים. כשהיה בבית בחופשות קצרות, טרטר הטלפון ללא הפסק ובלילות הצפצופים של הביפר העירו את הילדים הקטנים. אצלו בבית, העבודה הייתה תמיד במקום הראשון. ברכב המשטרתי שלו היה חפ”ק שלם, ממנו נשמעו רק צפצופים מכשירי הקשר והפלאפונים, לא ידוע אך הצליח בכל הבלגן לתת תשובות והוראות לכל דורש.הוא בן אדם שמגן במסירות, תוך כדי סיכון חייו על תושבי המדינה. המשטרה צריכה לעזור לו לפחות בדבר אחד : להגיד לאשתו ‘מצטערים על העוול שנגרם לך והסבל הנפשי שעברת את והילדים”.

הברמנית מוזגת עוד “בלאדי-מרי”, ומחליפה כמה משפטים עם הגבר היושב מולה וצוחקת את הצחוק המקצועי שלה, שנשמע לו ממקום מושבו מאוד מזויף.

הידיים שלו נגעו כל הזמן בצווארון חולצתו, ובקפלי המפה אשר על שולחנו. כל המצב הזה ממש משגע אותו, יום יום שעה שעה, כאילו משהו מתח קפיץ המשתחרר לאיטו כדי שסבלו לא יפסק. זה כמו חלום רע שלא נגמר . “אלה שלושה חודשים הכי קשים שהיו לי בחיים”. מי שלא עבר את זה לא יודע מה זה, כנראה שיש מישהו שרוצה להקריב אותו למען המערכת. והוא לא יודע למה? הוא אומר לעצמו.

למה כולם הפנו לו את גבם, התעלמו ממנו וממר גורלו.

בעל הבית מניח את הכיסאות על השולחנות, מעמעם את האורות, הברמנית הג’ינג’ית מעבר לדלפק מנקה ומסדרת את הכוסות המבהיקים על המדפים שורות, שורות, סופרת את הכסף בזריזות וסוגרת את הקופה. בעל הבית מכין את הבר למחר, אך הוא מאוד מנומס, לא מפריע לקליינט הקבוע, יש לו הרבה כבוד והערכה לשוטר.

הוא יושב וחושב, אולי צריך להגיד תודה מיוחדת למדינת ישראל, הגוף לו נתן עד כה שנים רבות מחייו ושעתה בגד בו. אף אחד לא מתייחס כולם מפנים עורף כאילו היה מצורע. לא היה בבית, לא גידל ילדים. ככה נוהגים באיש אחרי כל השנים שנתן למדינה ? והכי קשה כבר כולם שופטים אותו מדברים מאחרי גבו.
אולי היה צריך להודות לשוטרים הבודדים שהתייחסו אליו יפה ? לחוקרים שימשיכו לעשות מלאכתם נאמנה. כוס הבירה שבידו התרוקנה.
הוא שכח איך להביע את רגשותיו ? לעזאזל ! הוא לא מצליח לדבר, לספר לכולם, היכן נעלם הביטחון העצמי שלו, הוא שקע בשקט בלתי נסבל. הוא רצה לספר למישהו להגיד מה כואב, הוא רוצה לצעוק על הסבל שלו, של אישתו וילדיו, הוא מאוד רוצה שמישהו יתקשר לאשתו, אנשים שהיו מפקדים שלו, שיסבירו לה שהייתה טעות , רק שיגידו לה: ‘גברת טעינו’, ויבקשו סליחה על עגמת הנפש שנגרמה לה ולילדים.

הברמנית הג’ינג’ית מתפנה סוף סוף להסתכל על הקליינט האחרון שלה, היא רואה שהוא מתאכזר אל עצמו, היא מתבוננת בו בעיניה השחורות הגדולות שלה במבט מלא חמלה, בוחנת אותו בחוש השישי המפותח שלה כאילו ידעה לאשורו את מצבו על כל גלגוליו ואופניו, יכולת להבחין בהתלכדות גבותיה השחורות ובשפתיה העבות המשוחות באודם ארגמני, רועדות קמעה, ‘אם לא היה שותה רק בירה מהחבית הייתה מוזגת לו את שיקוי האהבה שאני יודעת להכין היטב כדי שיאהב קצת את עצמו וסביבתו’.

בכל פעם שאני מדבר מזכירים לי מחדש, שהחיים יכולים להיות קשים.
עד שאתה כבר יוצר לך בועה שהכל מושלם בעולם, פתאום הבועה הזאת מתנפצת לך בפנים.

הוא קם מכיסאו בכבדות, גורר את רגליו.

‘אולי פעם אחרת’, היא אומרת לעצמה.

הוא יוצא אל הלילה שהיה עתה מלא וקריר, פוסע בשתיקה לכוון ביתו, עולה לאט, לאט, במדרגות ומגיע לדירתו החשוכה, אשתו והילדים כבר ישנים, “שולף”… מפתח ופותח את הדלת.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>