הגיור של עבד אללה יקוב
היי El Ani © כל הזכויות שמורות
“איך עליי לפתוח את הפה כדי לספר על סבלם של היקרים שלי?” אמר רב שושן הכהן. “הצער שלי הוא כל כך גדול, הלב והגפיים שלי קרועים! הרב טוביה, השופט,” הכוונה לאבי לפי עיסוקו לפני העלייה לישראל, “היה צודק, בן הג'סטות. לרב אברהם בן משה, שהנשמה שלו תנוח בשלום, קנה את חלקו בגן עדן עלי אדמות. זה קרה מזמן, סביב תחילת המאה.”
“אלה היו הימים בהם הרב אברהם, יהי זכרו ברוך, היה סטודנט באקדמיה אבי הצירה, רווק, נטול חובות וחובות משפחתיות. זו הייתה תקופה שבה החיים חיו בייסורים. והאדמה הייתה יבשה כל כך – הוא פתח את פיו לרווחה כאילו בולע כל אדם על פני האדמה, לא חסך אפילו ילדים, שלא חטא. היו הימים בהם נהרות הסתתרו מעל פני האדמה ותקופה בה נחלים הזינו את העולם התחתון במקום להאכיל את ילדי אדם וחוה.. ואף אחד לא יכול היה להסביר את חמת השמים על המגרב. אלה היו הימים בהם החיים השתחוה לפני השמים ונישקו את הארץ והתפללו להינצל. ליקרים שבהם – הורים, בעלים, נשים וילדים הגישו את נשמתם לבוראם בחושך של לילות ארוכים וכואבים במקום לראות את השמש זורחת בוהקת, כאילו מטרתה היחידה הייתה לחרוך את כל הקיים על פני האדמה.
אלה היו שנים של סבל, זמן בו האש עלתה מעומק הגיהינום כדי לשרוף את הרגליים החשופות. ועצי הזית העקרים כבר התייבשו. והעניים פגשו את יוצריהם ואת העשירים, שהוציאו את עושרם להצלת ילדיהם, לא נחסכו. והסתם עמדו כמו צופים, חסר אונים לשנות את מהלך הדברים, תוהה האם הגיעו ימי הדין האחרון או שזו רק אזהרה.
זו הייתה תקופה של מהומה. ואנשים לא יכלו להסביר את הסיבה לסבל שלהם. ואפילו לילית ושמהרוש, המלך ומלכת הג'ונים , אמר:
“לְהִזָהֵר,
הו ילדי חוה,
היה לי מספיק מהנשמות שלך!
האומללות שלך היא לא מעשיי!
אני לא צריך יותר מההצעות שלך!
נשא עיניים לשמיים,
אולי
זכר לרחמים
נשאר שם!”
זו הייתה תקופה בה חיים כמו רוח רפאים שבורים וערומים, זקן וצעיר, שוטט ממקום למקום, יורד כמו ארבה על עיירות וכפרים אבל שיבולת שועל לא ניתן היה למצוא בשום מקום!
אלה היו הימים שבהם יצורים ארציים יכלו להטיף לקודש הקודשים מה נכון ומה לא בסדר! ואלה שעדיין יכלו לדבר, אמר:
“שללת מאיתנו את ההיצע שלנו
התפילות שלנו,
הקורבנות שלנו.
לקחת משם
גשם מהנהרות והנחלים שלנו.
אתה מנע
עשב מארצנו
והכחיש פרחים מעצינו.
לקחת משם
השמחה שהגיעה עם היילוד,
יחד עם הזהב שלנו
ושרידי האבנים היקרות שלנו.
האם לא כל מה ששפכנו מספיק
להרגיע את חמתך?
אם לא,
תגיד לנו
מה המחיר של שיבולת השועל הפשוטה ביותר שלך?
אולי אז,
לא נאבד את האמונה בך,
בורא בשמים,
אדיר מכל!”
אלה היו הימים בהם פשטו תוקפים רעבים על ביתו של הרב יום טוב, אביו של הרב אברהם בן משה, מתוך מחשבה שילדי ישראל נחסכו מזעם האל, משאיר דם רותח ומשתולל מאחור. רישומים בדברי הימים של בני ישראל במגרב דיווחו כי ארץ הרחמים איבדה את דעתה. לקראת שהשודדים עזבו, הם היו בטוחים שאף נפש חיה לא נשארה מאחור. אבל מתחת לערמת הגופות חסרות החיים, שלושה שרדו באורח פלא: הרב אברהם בן משה, אחיו יעקב ואחותם שמחה!
אומרים שה- Fquih של הכפר, עַצמוֹ, קבר את בן משה לפי המנהגים היהודיים. וכי השכנים בקרב המוחמדים סיפקו את מעט האוכל שהיה להם כמנחת שכול במשך שבעת ימי האבל. וזמן קצר לאחר מכן, יעקב נדד לארפוד, שם הוא נודע בשם עבד אללה יקוב בזמן שמחה, נסע לקזבלנקה להיות אחות צדקה. אך הרב אברהם בן משה ניגש לרבי אבי חצירא ושקע עצמו עמוק בלימוד ספר הפאר. אלה היו הימים שנדר שתיקתו נשבר רק כדי למלמל ביטוי שהביע את אמונתו הבלתי מעורערת בקודש הקודשים.: “שיהיה הרחום רחום!”
עברו הרבה שנים. ארץ מגרב מצאה חסד מחודש בעיני אללה. אבל שום דבר לא נשמע מעבד אללה יקוב. וכשרבי אברהם כבר לא יכול היה לחכות, הוא ארז את הכישרון והתפילין שלו (בולאי) ולקח את הדרך לארפוד.
אלה היו הימים בהם עבד אללה יקוב החליף שיבולת שועל, ללא קשר למחיר שלהם, לברכות. ובכל השוק, הוא היה ידוע באומרו:
“היו נדיבים עם הרחוקים,
אה, חברים שלי, תהיה נדיב,
כי צדקה מבריחה
מלאכי המוות
ביחד עם
הכרובים של האומללות.”
כששני האחים מצאו זה את זה, לא נאמרה מילה אחת, כי הדמעות מיהרו לבוא ולבם התמלא לדבר. שוקי שוק רבים הזילו דמעות עם שני האחים בארפוד באותו יום. שכן על פי חוקי הארץ, עבד אללה יקוב לא יכול היה לחזור לאמונתו הישנה, אלא אם כן הוא לא מעריך את החיים יותר. אבל שערי גן עדן נפתחו באותו יום בארפוד. וגשם נשפך ארצה ומילא יתר על המידה כל נהר ונחל ערר. וזקנים שעדיין זכרו אמרו שזה סימן משמיים שצריך לעשות משהו כדי לפייס את רבי אברהם בן משה, המעבר של היהודים. והם העמיסו על הפרד שלו הוראות ודחקו בעבד אללה יקוב להתלוות לאחיו למעבר הסמוך.
וכששני האחים הגיעו למעבר בו נפגשו שיירות, נהר זיז תפח. והזרם שלה נעשה כל כך חזק, היה לו הכוח לסחוף את החזק ביותר בקרב גברים בארץ. הרב אברהם בן משה הלך מאחורי פרדו למים האכזריים. עבדאללה יקוב הלך בעקבותיו. אבל הזרם היה חזק יותר מכפי שהפרד יכול לשאת. והפרד נסחף, מושך את שני האחים מאחור. בייאוש, עבד אללה יקוב הביט באחיו ואמר:
“זה היה רצונו של אלוהים שאני ניצל לגור בין המוחמדים, אבל אתה בא לקחת אותי למות בקרב ילדי ישראל.!”
כאשר שמע רבי אברהם בן משה את דברי התשובה של אחיו, הוא הרים את עיניו לשמיים ואמר:
“אני מסייג אותך,
הו מים של זיז,
אסוף את כל יצורי השחייה בתוכך,
שלא יתאבלו עלי
ולקחת את הנשמה שלי
כי אני לבדי חטאתי.”
זמן קצר לאחר מכן, כל יצורי השחייה התקבצו סביב הרב אברהם בן משה, אחיו עבד אללה יקוב והפרד שהיה אמור לשאת אותם על פני הנהר העתיק. אך הנהר לא עמד במקום והמים לא חדלו לזרום.
הרב אברהם בן משה עמד באמצע הנהר זיז, נזכר באדם במי הירדן וחוה באמצע החידקל. אבל התשובה, שרב אברהם ואחיו יקוב הטילו על עצמם לא העירו את חששותיה של לילית, וגם לא של סמהרוש
ואז אמר רבי אברהם:
“רַחוּם,
באתי להציל נפש אחת ואתה רוצה לקחת שלוש.
הו רחום,
הראו את רחמיכם!”
וכששמעה לילית וסמארוש את תחינתו של רבי אברהם, הם חששו שאלוהים עלול לסלוח לחטאו של עבד אללה יקוב.
כעת נוצרו פרדות ביום השישי לבריאה לשאת את עול האנושות. הפרד הראשון שירת את אדם וחוה. צאצאיו שירתו את האבות וצאצאיו חסכו את ילדי ישראל ממצוקה. בניגוד לאנושות, פרדות מזהות מלאכים כשהם מופיעים על כדור הארץ. פרדות יכלו אפילו לדבר בימי קדם. פרד דיבר לראשונה להצלת ישראל מקללת בלעם ופרד הציל את רבי אברהם ועבד אללה יקוב ממוות בטוח בנהר זיז. שכן כאשר נראה שמלאך המוות אוסף את נשמתם, אמר לו המלאך הגבריאל: “צא מהנהר. אלוהים שמע את תחנונו של רבי אברהם.”
וכשפרד שמע את תחינת המלאך, אוזניו רעדו. ובאומץ בלתי נראה, זה משך את עצמו, יחד עם שני האחים, מהנהר.
ומתי על קרקע בטוחה, עבד אללה יקוב אמר:
“O, רַחוּם, הסר את היריב הזה שמבקש לקחת את נשמתי ואקדש את שארית ימי לשבחך.”
וכדי למנוע את אבדונו, עבד אללה יקוב העביר את שארית ימיו בתפילה ובצום. ולילית וסמהרוש חששו מהרחום ולא התקרבו אליו במשך כל החיים שנקבעו לו. שום דבר לא נאמר על הסיפור הזה עד היום.
יעקב, בנו של יום טוב בן משה נקבר בקבר אביו, בסידנה יקוב. והיה זה מנהג שילדי ישראל וילדי ישמעאל עולים לרגל לקברו. והנפקות ניתנו לנזקקים. ומאז שרר שלום בארץ. ורבי טוביה נשא את שמו של רבי יום טוב עד היום הזה. שהם ינוחו בשלום.
איור
נהר מחוספס, שני גברים אוחזים בחמור שמושך אותם מהנהר. שני הגברים עם זקן. שני הגברים חובשים כיסוי ראש. אדם אחד שמסתכל למעלה לשמיים כאילו מתפלל לאלוהים.