בקרית שמונה לא היו חורבות כמו חצור ולא היו קברים קדושים כמו מירון, אבל היה לו את המבצר של תל הי. בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, קרית שמונה הייתה אחת ממאות הכפרים והעיירות, שצצו על פני ארץ ישראל כמו עשבים שוטים של אביב, גדל במקומות הסבירים ביותר. הרחוב הראשי שלה, שדרות תל הי, ירד מהמצודה של תל הי, כאלף מטר מעל, והסתיים עוד אלף מטרים מתחת, הליכה קצרה מעבר למשתלת הקרן הקיימת לישראל.

הדירה שלנו נמצאת בצד המזרחי של הר נפתלי, למטה תל הי, ישב כחמישים מטרים מעל עמק החולה, זמן מה לפני שנולדתי, היה ביצה.

גרתי עם אמי, מי, לפני שהגעתי, נודע בשם מרים הספרנית. אמי הגיעה לארץ ישראל ממרוקו, לפני עצמאות ישראל. השנה הייתה 1948. היא בקושי הייתה בת שלוש.

הסבתא שלי, אסתר, גר במושבה, צפון מזרח מתחת לשדרות תל הי. ביתה המנותק למחצה קטן ישב בחלקה קטנה בין אבנים עגולות שחורות, שרידים של גיל, כאשר האדמה רעדה והארץ ירקה אש. החלקה שלה נועדה לחקלאות, אבל ממשלת העבודה, ששלט בכל תנועה בעיר, שינה את תוכניותיה.

סבתא אסתר הלכה ברבע שעה שהפרידה בין הבתים שלנו, לפחות פעמיים ביום. בבוקר, ההליכה שלה הייתה נמרצת והמסלול שלה כמעט ולא סטה מהקו היישר הדמיוני שקושר את ביתה לשלנו. היא באה לקחת פיקוד עלי בזמן שאמא הלכה לעבודה. אבל בערב, חייה לבשו קצב אחר, כי היא טיילה משם, בנחת, לוקח הרבה יותר מהזמן הנדרש לטיול כזה. בדרך, אנשים קיבלו את פניה בנגיעה של יראת כבוד, עליה הגיבה בהפגנות חיבה המוכרות רק בעולם שאינו קיים יותר. זה היה טקס שבמהלכו הוחלפה אהבה בין חברים בציבור, בלי שום בושה בכלל.

סבא שלי, חוסה, אחד מראשי הערים הרבים ששלטו בעיירה, עזב את תפקידו הנחשק לפתע, כאילו לאמץ הרגל משונה, זה, נעלמת במשך חודשים ללא הסבר מניח את הדעת, לפחות בעיניי, כשהייתי ילד. כשהוא קם לתחייה בעיר, המראה שלו השתנה וכבר לא בילה את זמנו בטיפול בעסקים של אנשים אחרים, אלא הקדיש את רובו לבינינו, מטפלת בסבתא שלי, אמי ואני.

תוך כדי התבגרות, ידעתי את זה 'באביב השנה 1948, סבא היה אחד הציפורים המוקדמות שנטשו את ביתו הישן במגרב כדי לבנות בית חדש בארץ ישראל!’ הרבה יותר מאוחר, כשגדלתי, גיליתי שהוא היה מעורב בעלייה. הוא, נאמר לי, הביא אולי 18,000 עולים ממרוקו ב 1948 ו 1949, ויותר מ 300,000 בתוך ה 30 שנים לאחר מכן, אבל לא שמעתי אותו לוקח קרדיט על זה.

עם היעלמותו של סבא ז'וזה, קיבלנו את מכתביו באמצעות כתובת בצרפת, מרגיע אותנו, שהשמש זרחה על ארץ מגרב ושהאקלים שלה נותר שפיר.

בערך בשעה זו, הדוור הביא גם מכתבים מקנדה, מאת מייקל לוי, חבר ותיק שעזב את ישראל, גם פתאום, למרות שקריירה מבטיחה לפניו. מכתביו הופנו למרים קסוס, אמא שלי. קסוס היה שם הנעורים של אמי, לפני שהפכה לבן משה.

אמא שלי, למייקל לוי ואני היה דבר אחד במשותף, בילינו חלק לא מבוטל מהילדות שלנו בישיבה 'לוי,’ בית ספר שלא נדרש כיסוי ראש ובמקום בו דרישות הלימוד היו קלות בכדי לא לקלקל את חלומינו, סוד ילדותנו המאושרת.

בחלומות שלי, ניסיתי לדמיין איך אבא שלי ולפעמים, תמונה שלו הופיעה לפני, מה שגורם לי לחשוב שהוא מייקל לוי. אבל, בחדר אחד בביתנו, תמונות ישנות סיפרו סיפור אחר, אבי היה אמיתי, היה לו ברית מילה, בר מצווה וחופה. אבל, אבי נעדר והיעדרו הפך אותו לאגדי, במיוחד בגלל הריק שהשאיר בחיינו.

שמעתי סיפורים רבים על אבי והיו כמה גרסאות לכל אחת, של אמי וסבתא שלי. וכשגברים קמו לתחייה בקרבנו, חוסה של סבי ומייקל של אבי הפונדקאית, הוסיפו חשבונות משלהם.