קרטר ג'ימי, 2006, סיימון & שוסטר, ניו יורק

נבדק על ידי M. אליהו

לפני שקרא את ספרו של קרטר, "שלום פלסטיני, לא אפרטהייד," מצאתי את מתקפת הכותרת לישראלים, כי זה רומז כי הישראלים הם גזענים, לפחות מהסוג של דרום אפריקה. גרתי בישראל לסירוגין ואני נשאר קריטי של ישראל על רקע מרובה, לרבות אפליה בין-אתנית, אבל אני משוכנע שישראל היא לא מדינת אפרטהייד. הפלסטינים והערבים קיבלו ישראל בקרבם, הם היו זוכים להטבות רבות, כולל יחסים לבביים ביותר. אבל, יש לי רצון להבין את הנקודה של אנשים אחרים של נוף, ואני נשאר סקרן לגבי נקודת המבט של קרטר. אבל זה לקח לו 189 דפים להודות כי "המטרה המניע את הניתוק הכפוי של שני העמים היא שבניגוד כי בדרום אפריקה- לא גזענות ..."(p.189)
קרטר נראה איש של אמונות חזקות, נוצרי אדוק, להוט לעשות את הטוב ביותר שהוא יכול כדי לקדם את השלום במזרח התיכון. ואכן, המאמצים והמסירים שלו הובילו הסכם שלום בין מצרים וישראל (1979), מבוסס על עקרונות שסוכמו במסגרת הסכמי קמפ-דיוויד של 1978, "המאשר עמידתו של ישראל עם U.N. פתרון הבעיה 242, נסיגה של כוחות פוליטיים וצבאיים בין הגדה המערבית ורצועת עזה, ו אוטונומיה מלאה לפלסטינים (p. 6-7)"קרטר קובע כי ישראל לא פעלה על פי תנאי הסכם קמפ דיוויד של 1978 (p. 106-109). כתוצאה שלטון צבאי המשך ופגיעות הקשורות (p.113-127), שנאה קשה פיוס ניכור עשה (p.110-112). אחת הסטיות הכי מפריעות מהסכם הוא המשך הבנייה בהתנחלויות (p.131-132). ועדיין, ישראלים ופלסטינים הפגינו רצון טוב, השגת הסכם אוסלו, המאפשר הקמת הרשות הפלסטינית לנהל עזה ויריחו, ממש כמו, ערים וכפרים אחרים (p.133-138).
בחירות ובהמשך נערכו עבור נשיא הרשות הפלסטינית והמועצה המחוקקת שלה (1996), אבל ערפאת לא מיצה את מחויבותו להתנער מאלימות או להכיר בישראל. הוא גם נעצר חברים הפלשתינים של התקשורת, כמו גם פעילות זכויות אדם (p. 143). נוסף, מנהיגי חמאס מתנגדים להכרה בישראל המשיכו לבצע פעולות אלימות (p.144). משא ומתן נמשך קמפ דיוויד (2000) שם הצעה של מדינה פלסטינית נעשתה, אך נדחה על ידי ערפאת כפי מספיקות, מוביל לאלימות מחודשת (האינתיפאדה השנייה)(p.147-154).
מאמצים להביא את הצדדים המסוכסכים יחד על ידי הקוורטט הבינלאומי, במה שכותרתו כמו מפת הדרכים, "הודה כי ישראל חייבת שלום מתמשך ומקיף. זה לא יהיה אפשרי אלא אם ישראל מקבלת את תנאי מפת הדרכים והופכת המיישב שלה לשטח הפלסטיני להכרה הבינלאומית, ואם הפלסטינים להגיב על ידי קבלת בזכותה של ישראל להתקיים, ללא אלימות" (p.162).
הכישלון לגשר בין ישראלים לפלסטינים לא הרתיע כמה מנהיגים פוליטיים להמשיך במשא ומתן שהוביל יוזמת ז'נבה, אשר זוכה לתמיכה נרחבת, אבל לא ברמת ההנהגה הפוליטית. "היוזמה מספקת לגבולות ביטחון והכרה מכרעת של העולם הערבי על ישראל ופלסטין ריבונית, רציף, מדינה בת קיימא עבור הפלסטינים מוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית. באופן יותר ספציפי, הגבול המפריד יתבסס על 1967 קווים אבל עם חילופים הדדיים של קרקעות, מתן ישראל כמה התנחלויות הגדולות שלה, שכונות יהודיות במזרח ירושלים, והרובע היהודי בעיר העתיקה. סמכות דתית בינלאומית תשלוט במקומות קדושים מרכזיים, עם הר הבית באופן רשמי תחת הריבונות הפלסטינית והכותל המערבי והרובע היהודי בעיר העתיקה בריבונות ישראלית. ישראל תחליט באופן חד צדדי כמה פליטים פלסטינים היו להתקבל ישראל, ופליטים אחרים יכלו לחזור פלסטין או לקבל פיצוי הולם ..." (p. 166).
קרטר מדווח על בחירתו של אבו מאזן כנשיא בפרק 14, ממש כמו, נסיגת ישראל מעזה, ואת הקשיים הבאים הפלסטינים סבלו שם. מה שמפתיע הוא המסיים: "זו הייתה ההשפעה של הנסיגה החד-צדדית של ישראל, עוד לפני פצצת reinvasion המסיבית של ישראל בחודש יולי 2006 לאחר נגרם בשל פעילי חמאס (p.176)." אתה קורא את זה, תהיתי מדוע ישראל היא האחראית הנסיגה החד-צדדית שלו ולמה הפגזה שיטתית של אזרחים ישראלים על ידי החמאס מוזכר כאילו במחשבה שנייה, ורק כפרובוקציה. אין זה מוסר כפול?
ואז מגיע הפרק 16, המתאר את המחסומים הישראלים נבנה כדי להגן על עצמם מפני שכנים אלימים, כמו קיר הכלא. ישראלים לא יכולים להיות מלאכים, אבל הם קדושים הפלסטינים במוחו של קרטר? לא אמריקה לבנות גדר כדי למנוע פועלים מקסיקניים שלווים מלחצות את הגבול? האם לא רוב מדינות להגן על גבולותיהן ולעתים קרובות לירות כדי להרוג מסתננים? אם כך, מדוע ישראל לא צריכה להיות הזכות להגן על אזרחיה מפני התקפות חוזרות ונשנות על ידי מחבלים מתאבדים ואלפי רקטות וטילים? חיזבאללה ירה 4000 רקטות [רבים מהם טילים] לצפון ישראל, חיים משתקים היומיום. וזה אחרי שישראל הרסה טילים ארוכי טווח, אולי באלפים, אשר היה טווח ארוך, מיקוד מרכזי האוכלוסייה ככל תל אביב. האם קרטר לאפשר כל סוג של תוקפנות שהיה בחצר ביתו?
דיבורים אתיים הם זולים עבור קרטר האדוק. נראה כי הוא משועמם עם העובדה שהפלסטינים וערבי התעללות שוב ושוב של ישראלים אפילו לא רוצים להכיר בזכותה של ישראל להתקיים. שעמום עם ההתעללות של ישראל הוא קל. העולם התרגל אליו במשך מאות רבות מדי. קרטר כנראה שכח לספור את מספר המדינות הערבים עלו על ידי חבר הלאומים בצו הבינלאומי בחסות New World. הוא גם לא מחשיב ספירת מספר מדינות נרדפו היהודים קיבלו כמפלט אחרון? הוא בקושי יכול לתפוס חוזר ונשנה כי התוקפנות הפלסטינית וערבית נגד ישראלים היא פשוט צורה אחרת של רדיפה, ואת הסכנה האמיתית לשלום העולם. אבל קרטר בקושי יכול להבין כי לישראלים אין ברירה אלא להגן על עצמם עם חומות וגדרות הפרדה והזרועות מדי. נראה שהוא יבין מה בפונדמנטליזם האיסלאמי אומר רק כשזה דופק על הדלת שלו.
אני סופר את עצמי "הרוב החזק כי משתוקק לשלום" (p.202). אני משוכנע שכאשר הפלסטינים וערבים לבחור שלום, כמו מצרים וירדן עשו, ישראלים יוכיחו לגמול בנדיבות. עד אז, קרטר צריך ללכת להטיף הפלסטינים והערבים המשמעות של "מה שנוא עליכם, אתה לא תעשה על אחרים." הוא צריך גם ללמד אותם, המשמעות של שיקום עצמי, ו מצביעים ישראלים בתור דוגמה טובה. אולי אז הישראלים סוף סוף יקבל את השלום שהם משתוקקים. אולי אז קרטר היה להבין כי הישראלים דוחים דיכוי, לא יתמוך בשום צורה של אפרטהייד וישמח לפרק את גדר ההפרדה, ברגע ש, שכניהם להראות התנהגות ידידותית.
הנה מבט שונה על ידי אמריקאי בערך באותו עניין http://www.youtube.com/watch?v=nEzvhvOcWEs
ועוד מבט על המהפכה בסוריה "השכן שלווה’ http://video.msn.com/?mkt=en-ca&vid=cbcc2011-3003-2055-0047-186369990100&src=CPSmall:shareBar:email